פעם ראשונה בכלא

1. הפעם הראשונה שלי בתוך כלא נפחא:
ממרפסת הדירה, אני צופה אל עברו של שער הכניסה הגדול, המוביל אל תוך בית ספר שדה הר הנגב בו אני גרה. אני מחכה בציפייה לרכב של ״כלא נפחא״ שמגיע היום לאסוף אותי להדרכה הראשונה שלי בכלא. כולי פקעת צפופה של פחדים, דריכות והתרגשות והוא מאחר באיחור לא אלגנטי ובלתי מתחשב.
״כלא נפחא״ ניצב בין בקעת צין לבין מכתש רמון, בנוף בראשיתי. זהו מבנה בטון מפלצתי, מגודר ומאובטח היטב, נוכחותו נטולת כל הקשר, והוא מזכיר בהתרסה לכל החולפים על פניו בנסיעתם על כביש 40 כי לא הכל פסטורלי ושלו באזור הר הנגב היפה.
עוד מעט ממש, אכנס אל בין כתליו של בית המאסר הזה. בין סיומו של טיול שנתי אחד לתחילתו של טיול שנתי אחר, אני מציצה אל עבר ״כלא נפחא״, מתוך חלונות האוטובוסים הממוזגים. מנסה לקלוט במבט חטוף איזה משהו מהתופעה האנושית המוזרה הזו, מהרהרת ממתי הפעולה של ״כליאת אנשים״, נוצרה והוטמעה כמוסכמה כל-כך מקובלת בחברה האנושית והאם אי פעם יימצא לה תחליף?
.
מעולם לא חשבתי שאכנס פנימה, מעולם לא ביקרתי בתוך כלא ואף פעם לא פגשתי אסירים מלבד שחקנים על מסך הקולנוע. אבל זה יקרה אוטוטו, כשהרכב יגיע… חששות, סקרנות, ספקנות, דמיונות, מנצנצים ומתחלפים בתוכי מרגע לרגע.
במהירות מופרזת הוא נכנס לבסוף בשער הצהוב ותוך כדי שהוא מסתובב בחנייה הנהג כבר צופר לי בחוזקה 3 פעמים. הצפירות מפרות באופן בוטה את השקט שעל שפת מכתש רמון. חבורת יעלים זכרים, מזנקים בבהלה מבוסתן התאנים ומטפסים בזה אחר זה במהירות אל הגבעה שממול, בעודי צועדת אל החנייה.
אחד משני הסוהרים שבאו לאסוף אותי, יורד מן הרכב ופותח לי בג׳נטלמניות את הדלת המשוריינת. אני נכנסת פנימה עם תרמיל הטיולים הכבד שלי, שבתוכו מקרן שקופיות ישן. בזמן שאני בוחנת את הרכב במבט מעמיק, נפתח חלון קטן ומבין הסורגים המפרידים ביני לבינם, מושטת אלי יד שאוחזת בחבילת וופלים פתוחה:
״קחי חמודה, באמת סליחה על האיחור, יש שביתת רעב והתפרעויות באגף הביטחוני בגלל זה איחרנו, באמת סליחה … זה באפלות טעם לימון, רוצה?״
״זה בסדר, אני לא ממהרת היום״ אני ממלמלת משהו כזה נימוסי.
״תודה״ אני לוקחת לי 2 באפלות.
החלון הקטן ביננו נסגר.
הנסיעה ממצפה רמון אל כלא נפחא חולפת מהר…
10 דקות קצרות שבהן אני קוראת את ההרצאה שהכנתי למפגש הראשון היום, קוראת אותה בפעם העשירית לפחות, תוך כדי כירסום הבאפלות שמתפוררות עלי.
הרכב חוצה את אחד מפיתולי נחל צין ואני בינתיים שוב חוצה דרך נהרות של רגש, שלל פחדים וכמה שברי סצנות קולנועיות, סטייל ״חומות של תקווה״ ו״הבריחה מאלקטרז״ תוהה לעצמי מה יהיה הפער בין מה שפגשתי עד היום בסרטים לבין מה שאפגוש עוד רגע במציאות.
כשהסוהר פותח לי את הדלת בג׳נטלמניות הוא קורץ לי משועשע ואומר:
״זהו, יעלת החן המדברית, הגענו למלון הנגב. בואי תני לי לסחוב לך את המזוודות״
הוא מעמיס את התרמיל הכבד שלי על כתפו ומוביל אותי פנימה דרך 5 שערים, כמה סוהרים והמון מנעולים. מסלול הכניסה הארוך מסתיים בבידוק ביטחוני קפדני מאוד.
הסוהרת שממששת את כל הגוף שלי, מאחורי פרגוד, מבחינה בשריריות הקפוצה שלי ואומרת לי בקול נעים: ״זו פעם ראשונה שלך אצלנו?״ אני מהנהנת. ״אל תדאגי, ממוש! זה לא כזה מפחיד בפנים כמו שאת בטח חושבת״.
עופרה העובדת הסוציאלית החביבה והמוכרת לי, מחכה מן העבר השני ומובילה אותי הישר אל האגף של האסירים. ״הדיירים ממש מחכים לך״ היא אומרת לי ונותנת לי חיבוק מברך. ״דיירים?״ אני שואלת, ״כן״ היא מחוייכת ״ככה אנחנו מכנים את האסירים באגף השיקום״.
_____________________________
2. מדריכת טיולים לאסירים
מאותו היום ובמשך כל השנה השנייה של השירות הצבאי שלי נכנסתי ויצאתי מהכלא הזה פעמים כה רבות. צה״ל בטוח לא תיכנן שום תפקיד כזה לאף אחת מהחיילות שלו ואני אפילו לא משוכנעת שמישהו בדרגים הגבוהים בכלל יודע שפעם הייתה איזו מורה חיילת במסלולים הירוקים ששימשה ״כמדריכת טיולים לאסירים״ בכלא ביטחוני. זה נשמע לי עכשיו קצת כמו אוקסימורון השילוב האבסורדי הזה בין אסירים ובין מדריכת טיולים…
הדיירים קוראים למפגשים שלנו ״חוג טבע״.
יש את הקבועים שתמיד עוזרים לי לסדר את החדר, לסחוב את התיק, למתוח כבל מאריך. לכל מפגש אני אורזת להם היטב את הטבע המדברי שבחוץ, מתעדת להם כל מה שאפשר ומקרינה את זה בחושך עם מקרן שקופיות ישן. מצרפת מוזיקה, המחשות והסברים, משחקים ותמיד איכשהוא כל המישמש הזה, הופך בסוף לשיחות פילוסופיות על עצמם ועל משמעות החיים. עבור ההדרכות האלו בכלא, אני מוציאה מעצמי את המיטב, את ההרצאות הכי מושקעות, הכי יצירתיות ומעניינות, הכי לא שחוקות שלי.
פעמיים הצלחנו להשיג אישורים מיוחדים משירות בתי הסוהר ולהוציא אותם מן הכלא לחצי ייממה, אל ״הדבר האמיתי״:
בפעם הראשונה נסענו לעין גדי, למסלול של נחל דוד וסיימנו בטבילה בים המלח.
בפעם השנייה לקחתי אותם לטיול בעבדת ולרחצה בעין עקב.
חבורת אסירים,
בערך אותה כמות של סוהרים,
עופרה העוסי״ת ואני החיילת
נוסעים כולנו יחד באוטובוס משוריין ומסורג. אזיקים, ריח עשן סיגריות, ומוזיקה שלא הכרתי.
שני הטיולים השנתיים עם ״דיירי כלא נפחא״ לא דמו לשום טיול של בית ספר תיכון שהדרכתי בתקופה ההיא והטיולים שעשיתי איתם נחרטו היטב בזכרוני:
בעיקר זכורות לי תמונות של עיניים סקרניות ומתפעלות, שאגות השמחה בתצפית לפני הירידה לעין עקב, המאפרה שאיכשהוא הצמדתי אל התרמיל שלי כדי שלא ישבצו את כל המסלול בבדלי סיגריות וגם הצהלות הילדיות המתפרצות משני האסירים הקשישים כשהשפריצו זה על זה מים בנחל דוד.
בהתחלה באמצע ואפילו בסוף פחדתי.
פחדתי מהם.
פחדתי מהכלא המפלצתי הזה, מהתדר האנרגטי שהיה שם, מהרכב המשוריין, מהסיפורים שלהם, מהשיחות שנרקמו ביננו, מהחיוך של האסיר ההוא עם הפה נטול השיניים, ממה הם יספרו לי שלא ארצה לשמוע, פחדתי לדעת למה ועל מה הם יושבים כאן שנים על שנים.
בהתחלה עופרה הייתה נשארת איתי ובמפגש השלישי כבר נשארתי איתם לבדי.
״את מסתדרת יופי, אני רק מפריעה״ היא אמרה לי ואני לא ביקשתי שתשאר אפילו שפחדתי.
פחדתי מהאפלה של התאים שלהם, מהמבטים שלהם על השרשרת שענדתי לצווארי (שאחרי פעם אחת יותר לא באתי איתה) פחדתי להוציא אותם לטיולים, פחדתי לשבת לצידם באוטובוס, חששתי להצטרף אליהם לארוחת ערב, פחדתי מהבידוק הביטחוני למרות שלא היה לי שום דבר להסתיר.
בעיקר פחדתי מסקיפר, מקוסטה ומארז שבסוף גם פגשתי אותו במקרה בשווארמה שבמרכז מצפה אחרי שכבר השתחרר. פחדתי אבל נשארתי. נשארתי כי רציתי, כי עם ולצד הפחדים הרווחתי. הרווחתי את החלק הכי מעניין ומשמעותי בשירות הצבאי שלי.
הרווחתי את המפגש האנושי שדרכו מתרחש ריפוי. בביקורי בכלא נפחא התחלתי להבין שהעניין הוא לא האמצעים ל… אלא שהמפגש האנושי, הוא עצמו הדבר המרפא.
————————
3. פחדים.
הבוקר, תוך כדי נהיגה חשבתי על כל מיני פחדים שהתמודדתי איתם בחיי האישיים. ערכתי רשימה פנימית של כל מיני יציאות מצריים פרטיות שיצאתי אליהן.
היו יציאות מתוכננות היטב והיו כאלו ספונטניות שיצאתי אליהן לבדי מבלי שהספקתי אפילו לאפות מצה, בלי משה בחזית, בלי עמודי ענן מלפניי.
הרפתקאותיי בכלא נפחא , נכנסו גם הן אל תוך הרשימה הכפולה הזו.
זה היה מפתיע לגלות ולהזכר בכל כך הרבה פחדים שעברו בי ועברתי דרכם עד היום. אני כל הזמן מתמודדת עם פחדים, זה לא משהו ששייך אל העבר וכבר סיימתי איתו. אני קצת מהססת לשתף באלו הטריים והאישיים אז העלתי זיכרון על פחדים ישנים (שחיים בי היטב, שאולי גם קל להתחבר אליהם).
אני פוגשת לאחרונה בעבודה שלי סיפורי חיים סבוכים, כאלו שמפגישים אותי עם מרחבים שבהם ישנו פחד. לפעמים זה לגמרי הפחדים שלהם, לפעמים המפגש ומה שעולה בו מעורר בי את הפחדים שלי.
עם השנים ועם הניסיון אני מבינה שפחדים זה לא משהו שצריך לצלוח אותו כדי להתחיל לפעול. אני מבינה שהם פשוט עוד חלק בדרך. באיזה שהוא שלב בחיים הפסקתי להמתין שיתפוגגו או יתאדו כדי שאוכל להתחיל לנוע, כדי שאוכל לפגוש את הזולת ואת עצמי.
אני מרגישה שיש משהו חגיגי בהליכה שעושים אל מעבר לפחדים, ביציאה המפתיעה מעצמך לקראת משהו חדש ולא מוכר. קצת כמו החגיגיות שבטח ליוותה את יוצאי מצרים כשארזו לעצמם תיק למסע. אני מדמיינת שהייתה שם חגיגיות והתרגשות שלוותה גם בפחדים ובחששות. אבל הם יצאו ממצרים ביחד עם כל מה שהרגישו.
אני תוהה על הגבול הדק הזה שמפריד בין ״פחד״ לבין ״אומץ״ אותו הגבול בערך שמפריד בין ״סיכוי״ לבין ״סיכון״. הרבה פעמים מה שנחשב בעיני אחרים כמעשה אמיץ שעשיתי, לא מזוהה אצלי בכלל עם אומץ, אלא מרגיש לי כמו מהלך טבעי שלא ניתן היה, שלא לבחור בו. אני תוהה, האם זה אומר שלא היה שם פחד? הוא היה, אבל פשוט לא הוא זה שניהל את הארוע.
ואני כותבת לכם את כל זה, כי אולי גם אתם כמוני ניצבים בפני שינוי או החלטה או מפגש עכשוי שמפחיד אתכם ומעורר בכם חששות?
ואולי אתם מחכים וממתינים שהפחד והחששות האלו ייעלמו כדי שתוכלו כבר לצאת לדרך ולעשות את הצעד הראשון בקלילות?
על עצמי גיליתי שהפחדים, בכל מקרה נשארים איתי, הם בדרך כלל לא נעלמים ולפעמים אפילו מתעצמים. אולי בזכות הגילוי הזה אני כבר פחות ופחות מחכה עד שהפחד יצא לי משדה הראייה כדי שאוכל לפגוש ב״ידיים פשוטות״ אנשים וסיפורים.
אני כבר פחות ממתינה שהחששות יתפוגגו כדי שאוכל לממש את הרצונות שלי ולהגשים את החלומות שלי. גיליתי שכשהפחד נשאר, לא מודחק ולא מגורש אך גם לא זוכה להחזיק במושכות אז הוא אפילו יכול לתרום לי ולשמור עליי.
רק תארו לכם מה היה קורה אם בגלל הפחדים והחששות לקראת המסע היינו נשארים במצרים?
רק תארו לכם מה היה קורה אלמלא לא הייתם עושים את מה שעשיתם ובוחרים את מה שבחרתם בחיים רק בגלל שפחדתם וחששתם לקראת? מה הייתם מפסידים?

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

פוסטים אחרונים

הצעות, מודעות ועידכונים

הסתיו בפתח

אשכרה.
הסתיו בפתח.
אני יושבת מחוץ לפתח ביתי. צינה. קור. אני מביאה לי משהו להתכסות. יש לי עור ברווז. כמה זמן לא היה לי עור ברווז. הצרצרים מצרצרים סביבי. מקיפים אותי בצר-צר- צר-צר הקצוב, העיקבי שלהם.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

לפתוח חלון ביחד

כמו צעידת ערב, ברחוב עירוני, מלא בחלונות מוארים כך אני גוללת לאורכו של הפייסבוק שלי בשעת לילה מאוחרת.
מציצה פנימה בסקרנות ובפליאה אל תוך חייהם של אחרים. של אחרות. רק לפעמים אני מתגלה בפניהם, שידעו שנעצרתי לרגע אל מול חלונם המואר.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

כשהאהבה נוכחת

"כשהאהבה נוכחת, כל החלקים הלא אהובים, באים אליה כדי להרפא.
החלקים הלא אהובים שלי נבגדו ולכן הם לא בוטחים באהבה"
(אוהד פלא)

קרא עוד