לפני איזה חודש קיבלתי הודעה מוזרה:
״שלום רעות, קראתי עלייך ואני רוצה לתת אותך במתנה לאבא שלי״
״וואלה… זה מעניין, אפשר את ההסבר?״
עניתי לו בחזרה וממש התאפקתי שלא להוסיף ״אימוג׳י של פרצוף מופתע״ או פשוט להתעלם מההודעה הזו.
״אוי סליחה… זה בטח לא נשמע טוב, ההודעה נשלחה לי לפני שהספקתי לסיים לכתוב אותה… באתר שלך את מציעה את האפשרות ״אם יש מישהו קרוב אליכם שצריך את העזרה של ״ידיים פשוטות״, אפשר לעניין וגם להעניק את המפגשים במתנה״ אז אני רוצה לתת אותך כמתנה לאבא שלי.
״אה… אוקיי עכשיו זה קצת יותר ברור, בוא נדבר על זה בשיחה, אני אהיה זמינה היום אחרי 20:00״ והפעם הוספתי אימוג׳י של חיוך אבל בלי ה״חחחח״ (המעצבן הזה…)
***
האמת שכבר קרה לי שהזמינו אותי כידיים פשוטות בתור ״מתנה״ אבל זה היה ממש לא מוצלח… זה היה לפני שנתיים כשרק התחלתי ללוות אנשים ומההתנסות ההיא למדתי שאני צריכה (חייבת) לשוחח ולברר עם מי שמקבל את המתנה, שהוא רוצה ומבין מה זה אומר, לוודא גם שאני לא נכנסת לאיזו פינה רגישה בין הנותן למקבל… ולא רק לתאם שעה, מחיר ומקום.
מהניסיון ההוא למדתי, ש״להכנס בפינה בין שניים״ ולנסות להיות מתנה זה חתיכת אתגר… ואחרי ששוחחתי עם אבא שלו על דא ועל הא עלי ועל ״ידיים פשוטות״ ועל החיים, נפגשנו.
הייתי מתנה טובה אני חושבת וגם מפתיעה ומוזרה.
עכשיו אמור לבוא המשפט השיווקי: ״רוצים לתת אותי במתנה?״
אבל אני לא אכתוב אותו כי זה מרגיש לי פטתי מדי … אבל רק תדעו לכם שבעיני ״ידיים פשוטות״ זו מתנה מקורית וחדשנית.
ידיים פשוטות-הלוואי שהיה לי עוד זוג ידיים
(ולא רק כשצריך להחליף איזה צמיג מפונצ׳ר…)