היא אמרה שבעבר הלא כזה רחוק, ככה זה היה ושהיום זה כבר אחרת.
היא אמרה שבעבר אנשים עשו את מסעות ההתפתחות הרוחניים שלהם דרך סיגופים, טקסים סודיים והתבודדות במקדשים ופירמידות, דרך עלייה לאתרי התקדשות מרוחקים בליווית כהנים וכוהנות. זה הסתדר לי טוב מה שהיא אמרה, כי בדיוק קראתי אז את ״התקדשות״ שכתבה אליזבט הייך, (קראתם?).
היא עוד אמרה, שבתקופתנו ׳אתר ההתקדשות׳ השתנה והוא כבר לא כרוך כמו פעם ביציאה להרפתקאות וגם כבר אינו תלוי במורים מיוחדים, שלא תמיד נגישים, כי אתר ההתקדשות וההתפתחות הרוחנית שלנו בימים האלו הוא ממש כאן.
לאתר הזה קוראים ׳המפגש האנושי׳.
חתיכת אתר אינסופי, אה?
כן.. כן… הדבר הנגיש והיומיומי הזה שמסב לנו כ״כ הרבה עונג, כאב, שמחה וסבל.
הדבר הזה שמתוכו נוצרנו ואל תוכו נולדו.
שם ב׳מפגש האנושי׳ טמונה, (בלי פאתוס ובלי ציניות) האפשרות שלנו להתפתח ולצמוח רוחנית ולפגוש את ישירות את אלוהים, זה שבתוכנו וזה שבכולנו.
עבורי זו הייתה בשורה משמחת: אפשר להפסיק לנסוע הרחק
ולחפש איזה גורו מעבר לים, זה כאן, זה ניתן וזה נגיש, גם לא סותר ליווי והדרכה ממורים ומורות שפגשתי בדרך ואפגוש עוד בהמשך.
לפני כמעט עשור היא אמרה לי את זה.
את המשהו הקטן כזה, שפקח לי ת׳עיניים במסע החיפוש המתמשך שלי אחרי המופלא, אחרי הרוח, המשמעות והעומק שיש לחיים האלו להציע לנו.
ויש מצב שהמשהו הקטן הזה חילחל כ״כ עמוק שהוא השפיע וניתב את הבחירה שלי להמציא את ״ידיים פשוטות״, לפגוש וללוות אנשים בתוך החיים שלהם.
למילים יש עלי השפעה אדירה.
לאנשים, שמתוכן המילים יוצאות, יש השפעה אדירה עוד יותר.
למילים האלו שהאישה הזו אמרה לי יש עליי השפעה עצומה.
ובערך מאז, כל מפגש אנושי משמעותי ואפילו חולף, מרגיש לי כמו ׳אתר התקדשות׳.
לפעמים ככה אני נותנת לעצמי הרשאה פנימית, לשוטטות ממושכת בפייסבוק, שוטטות שהיא הרבה מעבר למה שבאמת התכוונתי לעשות כשרק נכנסתי להציץ לרגע… כי לעיתים הפיד שלי ממש מרגיש כמו מקום שמאפשר צמיחה, שמחזיק לי מרחב, שפותח לי קצת את הכנפיים, מכניס לי אויר ומעורר בי השראה.
ומה דעתכם על כל זה?
זה באנלי או מדוייק?
או כמו שנהוג לומר:
אני פשוט אשמח לדעת, איפה כל זה פוגש אתכם