מאז שראיתי את הסרטון הרגיש הזה, בכל פעם שאני מבקרת בבית החולים, אני רואה כל מיני משפטים מרחפים בחלל ונוחתים לאנשים בדיוק 4 ס״מ מעל לראש או ליד הכתף.
היום כשהגעתי לביקור במחלקה, ראיתי מעל לראש של המאבטח בכניסה משפט, גם מעל לראש של האחות שישבה בקבלה הופיע משפט, גם לזו שמכרה לי קפה קר וגם למנקה במסדרון הרחב.
לשלושת החולים שנכנסו לחדר ההמתנה שבו ישבנו ושוחחנו, ריחפו בכלל סיפורים שלמים, בלי התחלה ובלי סוף, שלא הצלחתי לקרוא.
אני עדיין לא מוצאת לו את המילים המדויקות, אבל גם מעל לראש שלי ריחף איזה שהוא משפט.
______________________________________________
בסדנאות שדפנה ואני מעבירות לאחרונה, אנחנו מראות את הסרטון הזה.
אנחנו מקרינות אותו כדי לפתוח בעזרתו את השיחה על:
׳חווית האמפתיה׳.
מה זו בכלל אמפתיה?
מה היא מאפשרת ומה מאפשר אותה?
מה חוסם אותה?
מהיכן בתוכנו היא נובעת?
איך היא מתרחבת ומה מצמצם אותה?
אפשר להכביר על כל זה, המוני מילים ואני גם משוכנעת שכבר נכתבו על השאלות האלו המוני מאמרים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה. אז אקצר ואשתף רק במשפט אחד ראשוני שמהבהב לי כרגע כדימוי:
בעיני ׳חווית האמפתיה׳ היא כמו איזה תליון נוצץ שמקשט ומייפה מאוד את ״מחרוזת האנושיות״, שמונחת לכולנו על הצוואר מיד כשאנחנו מגיחים אל תוך תוכו של העולם הזה.
המחרוזת הזו תמיד שם, גם כשהיא מוסתרת לנו בקפלי הבגדים, גם כשהיא מוגבלת ומעוכבת בכיסים, טמונה בהם עמוק, על ידי פחדים, צללים וקשרים נסתרים שלא תמיד ניתן להסבירם בהכרה ובהגיון.
_____________________________________________
אני מאמינה שהמון כאב, זעם ובושה יחסכו בעולם, אם נזכה לראות או לפחות לדמיין את המשפטים המרחפים בחלל, מעל לכל הראשים המקיפים אותנו, בבית חולים וגם ביתר הבתים.
אני מקווה שנזכה לחשוף את מחרוזת האנושיות שלנו ונתהדר בגאווה בתליון האמפתיה הנוצץ שלה ומקווה בעצמי להצליח לשלוף אותה מהכיסים ברגעים בלתי צפויים שאני זקוקה לה.
ושאם כבר ביקורים בבתי חולים, אז שנזכה רק לכאלו במחלקת היולדות, עם סלקל ביד אחת וביד השנייה עוגה וכרטיס ברכה להורים הנרגשים.