לאיכר אחד היה סוס שאיתו היה מעבד את אדמתו מאז ומתמיד. יום אחד ברח הסוס. למשמע החדשות באו אליו אנשי הכפר לנחמו על האובדן: ״איזה ביש מזל, ממש נורא,״ אמרו. האיכר רק השיב בשקט: ״ייתכן.״ למחרת חזר הסוס בחברת שלושה סוסים נוספים. ״נפלא״ אמרו לו אנשי הכפר. ״ייתכן השיב להם האיכר. בבוקר יום המחרת ניסה בנו של האיכר לרכוב על אחד הסוסים, נפל ושבר את רגלו. ״איזה אסון,״ אמרו אנשי הכפר. ״ייתכן״ ענה האיכר. לא עבר זמן רב ולכפר הגיעו קציני המלך כדי לגייס את כל צעירי הכפר לצבא. מחמת פציעתו, בנו של האיכר לא גוייס. ניצלת בנס,״ בירכו אנשי הכפר את האיכר על מזלו הטוב. ״ייתכן,״ לא איחרה התשובה לבוא.״
בהמשך לשיחה שלנו, היא פתחה את הספר שהיא בתוכו עכשיו והקריאה לי את הסיפור הזה. זה היה בתום המפגש, כשכבר שתינו קפה ליד השולחן, ממש כמה רגעים לפני שירדנו עם כל הדברים במדרגות.
חשבתי על הקורונה וגם על עצמי ובעצם חשבתי על… הכל.
חזרתי לעבוד ואני כ״כ אוהבת את העבודה שלי.
הייתכן שהמצאתי לי מקצוע?