אני ג'אנקית של מילים. אני ג'אנקית של לקחת את עיתותי בידי, כאילו יש לי מושג בכלל ממשהו.

לפעמים כשהמקינטה מבעבעת בלחש המבולגן שלה, אני מנסה לדמיין את עצמי נחה ככה. על מחצלת בים. באמצע השבוע כאילו כלום. עם גיטרה, כאילו לא כולם עכשיו… כאילו אין בכלל אנשים ש… כאילו מה לי ולמה שקורה עכשיו מסביבי… כאילו סיימתי את כל המטלות שבעולם כבר לפני שעות. גם את שלו ואת שלה ובטח שאת שלי. ברור שסיימתי. הכי סיימתי. השולחן שלי ריק ואין שום דבר שאני צריכה או אמורה לעשות עכשיו. כן ממש ככה. מותר לי. ככה אני. כזו אחת ששוכבת על מחצלת בים בשעה 10:00 ביום ראשון ומתבטלת. כי מה כבר יש לי לעשות? מה? באמת כלום.

 

עכשיו אני בבית. השמש ההיא שקפחה על ראשי בבוקר כבר מזמן שקעה לה הירח עלה. מבין אצבעות רגלי עדיין גרגרי החול מתפזרים על רצפת המטבח. וכל זה קורה בזמן שאני מעמידה סיר מרק מבעבע על הגז. יש לי מלא מה לעשות, אבל לא בא לי. פשוט לא בא לי. אני עושה הערב רק מה שבא לי ואולי גם מחר. אולי זה קשור לטקס ההוא על הים? אולי…

 

ריח חזק מתפשט בביתי הקטן. ריח המרק שלי. והוא נספג בבגדים ובקירות העץ, שספוגים בחיים שלי כאן בחמש השנים האחרונות (5 שנים?! איך זה קרה? מתי הן חלפו?). אני מתיקה מבט מרשימותיי האינסופיות ושואלת את עצמי בלב: איך השתנתי בין הקירות האלו? וכמה? וגם חושבת שוב: איך אביא את המכה בלי מכה? ואיך זה אפשרי ככה שהזמנים האלו הם כאלו? ואיך זה קורה שככה אנשים? שככה אני? איך זה שהוא פתאום ככה התעורר וחזר לחיים? פלא פלאים. איך זה שהיא פתאום התקשרה לפני שבוע? מה גרם לה להתקשר פתאום? וגם שואלת את עצמי, איך זה מרגיש לי עכשיו בגוף אחרי שהתנצלתי בפני ההיא? יש לי הקלה? אני תוהה. כן יותר קל עכשיו בלי הגיבנת הזו. ושואלת איך אמצא אותה מחר? באיזה מצב רוח? נראה… הרי אני כבר ראיתי אותה בכל המצבים אבל אולי מחר היא בכל זאת תפתיע? היא יכולה להפתיע ואני אוהבת אותה גם בגלל זה. גם.

 

ומה אעשה עם התמונות האלו שענבל שלחה לי? מה אכתוב עליהם? הנה כתבתי המון. יותר מדי. אני נראת כזו ילדה טובה שם. אוף! אולי אני באמת פשוט ילדה טובה? לא ילדה. אני כבר אישה. היום בראיון לעיתון שעשיתי בדרך חזרה מהצילומים בים, העיתונאי שאל אותי בת כמה אני? ולרגע לא זכרתי… לרגע התבלבלתי. בסוף אמרתי 40. באוקטובר אהיה. תכתוב 39 אמרתי לו. למה למהר לי את הזמן? הרי אני כ"כ אוהבת זמן. והוא כ"כ לא אוהב את איך שאני מנצלת אותו. תמיד הוא חופשי. אף פעם לא נכנע בפני.

 

אולי עוד מעט יתברר שזה סתם שגעון חגיגי ותכף נעשה שוב כל מה שבא לנו כי מותר, כי אפשר. כי הכל כרגיל. כי מה לנו ולכל הטירוף הזה? חוצמזה, מתי כבר אמצא את העוזרת האישית שלי? אני מתגעגעת אליה מבלי שנפגשנו. זה גם קשור לזה שהכל לא כרגיל. מי בכלל רוצה רגיל? מי בכלל יודע משהו? אין לנו באמת מושג. איך הם לא מתעייפים כל אלו שאוחזים חזק, באיזו אמת? אני התעייפתי. אני לא יודעת.. לפחות פעמיים בשעה אני לא יודעת ואין לי מושג וגם זה משתנה מרגע לרגע ואז שוב אני לא יודעת.

 

אני מסתכלת על התמונות ותוהה איך קרה שענבל ואלון דווקא באו אלי והזמינו אותי להשתתף איתם בהרפתקה הזו? איך זה השפיע עלי והאם? האם זה קשור למשב רוח? (המיזם החדש שלי שכבר מוכן להשקה ופירסום ואני כבר שבוע נמנעת מלעשות לכבודו פוסט חשיפה. למה באמת אני נמנעת?) האם זה קשור לספה החדשה שרכשתי? האם זה קשור לעבודה שאני עושה עם גילי הנהדרת? אני לא באמת יודעת אבל אני מקשיבה.

 

יש לי מלא זמן והמרק מוכן.

 

Alon Margalit ענבל מרגלית

תודה לשניכם על הבוקר הזה ועל הבוקר ההוא.

שמחתי לעזור ולהיות לכם ידיים פשוטות בו בזמן שאתם הייתם בשבילי.

מחכה לרך הנולד שתשיקו בעצמכם ממש בקרוב. מחכה לו בסקרנות.

תודה לאיתן דותן הבמאי והצלם.

 

תצ'מע, איתן: יצא לך יפה כמעט כמו במציאות.