"מה זה?! לאן נעלמת? מלא זמן לא ראיתי אותך!"

טרמינל 1. סניף קפה קפה עדיין פתוח. בעצם זה הדבר היחיד הפתוח שישנו במרחב. נראה לי קצת כמו קיוסק בבריכה של הקיבוץ. למקום יש ניחוח ועיצוב של שנות ה90. השעה 13:50. אני בדרכי לטיסה האחרונה לאילת לפני כניסת שבת.
אחרי קריאת התפריט פעמיים. אני מזמינה לי סנדוויץ'. ממתינה לו, ממתינה לטיסה, ממתינה להרפתקה. בינתיים נעים לי. מרגישה כמו תיירת מארץ רחוקה. העיניים שלי צופות על א.נשים. אני סקרנית על העולם. מבטי מתמקד על הבחורה שעל מכונת הקפה היא נמרצת. יעילה. נראית מקצוענית. נראית מאוד שייכת לעמדה הזו. אני רואה עליה שהיא יודעת משהו על העולם הזה. כמה קטנה ככה נראת לי עם ים של נסיון. קולטת עליה שהיא אישה חזקה.
פתאום גם היא מפנה אלי מבט ופניה אורות. תוך פעימת לב אחת, אני קולטת שלא אלי היא מביטה. לא אלי האור מכוון. אלא אל זו שצועדת מאחורי. אישה מבוגרת בבגדי מנקה של חברת קבלן. ניילונים משומשים נישאים בידיה. ניכר עליה שהיא עייפה. כמו עולה חדשה אבל לנצח חדשה. זרות נשקפת ממנה. אני מהרהרת האם גם היא, כמו האישה שליוויתי הבוקר? האם גם היא מרגישה כפליטה בתוך עולמה שלה. כיפוף עמוק בגבה. ליבה המכונס מסגירים אלי בדידות. אבל הנה ההיא ממכונת הקפה צועקת לה. צועקת כאילו אין מחר, כאילו זו אחותה האבודה אע"פ שצבע עורן כה קוטבי.
"מה זה?! לאן נעלמת? מלא זמן לא ראיתי אותך!"
ההיא עם הניילונים נעצרת לפתע. מרימה מבט ומחייכת אליה חזרה בביישנות, שיניים לבנות נחשפות.
בואי בואי! בואי הנה מיד.
בואי ספרי לי מה קורה אצלך?!
בואיייי נעשה לך קפה.
בואי נוווווו מה את עומדת שם?!
בואי ותני לי לפנק אותך.
היא מתרצה ומתקרבת אליה לדלפק.
קפה הפוך, כן? כמו תמיד, כן?
היא מהנהנת אליה.
קטן או גדול? קטן.
מה? למה קטן?
קטן זה מספיק לי עכשיו. בדיוק אכלתי.
היא מחייכת אליה קורצת לה ואומרת:
יאללה שיהיה הפעם קטן
ומתקתקת את הקפה בשרשרת פעולות נמרצות.
את אוהבת הרבה קצף?
מה שתעשי לי, יהיה טוב.
אני אעשה לך קפה של החיים.
אני אעשה לך קפה בסט אוף דה בסט!
והיא מרימה לה, והן מחייכות, והיא מתעניינת בה.
מתעניינת בה באמת.
ואז הקפה מוכן והיא מגישה לה אותו כאילו היא הייתה מלכה, כאילו זו אמא שלה, כאילו היא אחותה האובדת.
היא מגישה לה אותו בטבעיות, בלי פאתוס, מזכירה לה איפה הסוכר. שם מאחור. קחי לך מכסה. שלא יישפך… היא צועקת לה.
וכשהיא מתרחקת משם להמתיק לעצמה את הקפה מבלי לשלם לה. אני מבינה הכל.
אני לוקחת נשימה.
מתקרבת אליה ואוספת את הסנדויץ' שלי.
ואומרת לה בשקט ובחיוך חם:
ראיתי לך.
ראיתי אותך.
והיא נבוכה כמו אישה שנתפסה באחת מרבות מצוות הסתר שלה.
שואלת אותי בתמימות:
מה? מה ראית לי?
ואני עונה לה פשוט ראיתי.
ראיתי את הלב הגדול שלך ראיתי שהוא כזה לב מתוק ורך.
היא משפילה מבט ואני אומרת לה:
תשמעי, אחותי, אי אפשר לפספס אותך.
היא לא היחידה שאת מפנקת ככה בקפה, נכון?
נכון היא מהנהנת.
את נשמה ממש טובה בעולם, אה?
כמה את קטנה ככה יש בך אהבה בלי גבול.
נכון? היא מחייכת.
את זורחת עכשיו כי את יודעת שאני צודקת.
נכון שאני צודקת?
נכון היא עונה לי וצוחקת בעיניים נוצצות.
הסנדויץ' נגמר לי ואני חוזרת לקנות ממנה כוס קפה. חייבת לשאול אותה כמה שאלות. חייבת לטעום ת'קפה שלה. לא כל יום אני רואה לב זהב בכבודו ובעצמו מכין קפה.
תוך כדי שהיא מכינה לי ת'קפה חזק, קטן עם קצף. אני שואלת אותה על עצמה. על העסק. תוך כדי שהיא עונה לי באגביות היא עושה עוד 3 מצוות. עושה אותן ככה על הדרך, בלי סילסולים, בלי להתבלבל. בלי מצלמות, בלי קרדיטים. מפנקת איש ביטחון צעיר ביחס חם ובאוכל. מדברת בכבוד ובענווה עם הטבחית שלה שנמצאת מאחור וכבר מתה ללכת הביתה. מספרת לי על אבא שלה ועל איך היא מחזיקה לו ת'עסק כבר 6 שנים (כולל הקורונה, כן?) להתאהב בה. להתאהב באנושיות, בצניעות, בקפה שלה, בידיים שלה, אלו שאיתן היא מתקתקת מעשי אהבה. בזה אחר זה.
הלוואי שהייתה מצטרפת אלינו לקורס ההכשרה ה5 של
ידיים פשוטות שאני פותחת ב6.1.22 בבנימינה… אותה הייתי מקבלת לקורס שלי בלי תשלום ואולי היא בכלל תבוא לשם בשביל ללמד אותי. אולי. כאלו מורות אני רוצה מסביבי.
אז במסגרת הסמול טוק, הצעתי לה שתצטרף אליו. היא צחקה. אמרה שלא תבוא הפעם. אמרה שהיא כאן מושקעת עמוק בעסק. שבלעדיה הרי הכל יקרוס.
אבל הלוואי שכשאתם תגיעו לטרמינל 1 ותלכו לסניף קפה קפה היחיד שקיים שם, תראו אותה מתקתקת חסדים מאחורי הדלפק. היא קטנטנות נראת בערך בת 1. בהתחלה חשבתי שהיא אחת העובדות. שער ארוך כזה. אם תגיעו לשם אז בבקשה תרימו לה חיוך או פשוט תזמינו ממנה כוס קפה. כדאי לכם. לא כל יום, פוגשים לב זהב שעושה קפה וגם אהבה עם העולם, באור יום, ככה באמצע הטרמינל לעיני העוברות והשבים בלי שמץ של בושה.
סיפור שקרה באמת. בעובדות לא נגעתי.
רק עם המילים קצת שיחקתי והתלבטתי האם המסר השיווקי על הקורס המתקרב והלינק שאשאיר כאן עוד רגע. לא יצרמו לכם בתוך כל האגדה העממית הזו. החלטתי שלא. פשוט כי הכל כאן אמת.
והאמת … האמת אף פעם לא צורמת.
ידיים פשוטות – הלוואי שהיה לי עוד זוג ידיים
255271908_4479242432157937_8415900017500846620_n

פוסטים אחרונים

קורסים, סדנאות והרצאות

מה משותף לכולן?

הן כולן כבר עברו את אחד מארבעת קורסי ההכשרה של ידיים פשוטות והן נמצאות באתר שלנו בעמוד "מלוות בגישה". יש להן את ניסיון החיים והחכמה הנשית שלהן, יש להן נוכחות מיטיבה וארגז עם כלים פרקטיים שגם מלא בסקרנות ורצון לתמוך ולתת לך ידיים פשוטות. אפשר לקרוא עליהן ולפנות אליהן ישירות דרך האתר שלנו בלחיצה על הלשונית "מלוות בגישה".

קרא עוד
קורסים, סדנאות והרצאות

מה משותף לזו שאוהבת את עבודתה במשרד אבל מרגישה שהגיעה השעה שלה לעבוד עם א. נשים בתוך החיים?

קורס ההכשרה החמישי שלנו נפתח ב6.1.22. – הקורס מתמלא לו בנחת משביע רצון, מספר המקומות מוגבל.
רוצה להצטרף אלינו ? מוזמנת להשאיר את הפרטים שלך באתר ונחזור אליך
כנסי לכאן – https://pshutot.co.il/

קרא עוד