השטרות החדשים הנשיים, הורוד הזה של רחל והזהוב הזה של לאה גולדברג, ככ משמחים אותי, שממש קשה לי להפרד מהם… אז אני צוברת אותם במגירה ובזכות זה, ככל הנראה אצא תוך מספר שנים בודדות, לפנסיה מוקדמת.
מה איתכם?
נכון… זה רק חצי מהאמת, אבל עכשיו רגע קצר של שירה ושל אמת מלאה:
כבר הרבה זמן השיר הזה של לאה גולדברג, מלווה אותי בעבודתי.
הביצוע שמצורף כאן בלינק, נוגה, דרמטי וגם נוגע, לי הוא מרגיש כמו איזה שיר שחזר לביצוע מחודש, הישר משנות ה70 של ארץ ישראל (התמימה והחלוצית), מרגיש לי כאילו הוא שייך במקור לחווה או אולי ליהודית… אבל למיטב הבנתי זה קליפ, להקה ולחן טריים …
(אני טועה? צודקת? אולי מישהו מכיר?)
אז הנה הוא כאן מצורף,
תעשו לכם לעצמכם טובה ורגע נעים של הפוגה מהפיד האינסופי ושימו ווליום.
מקווה שתאהבו.
—————————-
אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ
אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.
אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ
אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.
אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ
אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.
כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו
בַּקָּרָה,
אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.
וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.
בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.
לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע –
אַל תִּירָא
———————-
כשהקשבתי לו לעומק גם הבנתי אותו ואת הסיבה שנגנבתי עליו מההתחלה… אני חושבת שזה שיר כזה, שמדבר על כוחו של האחר, שנמצא איתנו, להיות בהכלה ובקירבה עמוקה, לשאת את הכאב שלנו ולהזמין אותו חשוף למרחב עד כדי כך ש… שהוא הופך לתשורה.
הוא גם מדבר לדעתי, על היכולת המרפאת של להיות מוכלת ואהובה רק מעצם הבחירה של אדם אחר להיות איתי ממש ביחד, בלי פחד, בלי אינטרס, רק מתוך ההסכמה של האחר, לעמוד בפתחי היגון שלי ולקחת חלק באימת מחשכיי.
שנזכה לצאת מהמיצרים שלנו,
שנזכה לקבל ולתת.
שנזכה להיות נוכחים, אוהבים ואהובים
שנזכה לחוש ולחוות מהו יחד בלי פחד.
חג חרות שמח ושבוע טוב!