הגעתי בשבוע שעבר עד לאשקלון.
פגשתי שם חבורת נשים, מה זה חבורה? משפחה. שבט.
ובא לי להרים להן:
כולן מתנדבות, מלוות ותומכות באמהות לילדים בגיל הרך, המתקשות בתפקוד הורי. הן קוראות לעצמן "פרוייקט הקן". לכל אימא בפרוייקט מוצמדת מתנדבת הן קוראות לזה "חברה" (זה אומר כ"כ הרבה), אשר מלווה אותה באופן פרטני על בסיס שבועי. בבית שלה או איפה שצריך. ממש ידיים פשוטות רק בהתנדבות… הפרוייקט הזה קיים מעל 20 שנה. יש אימהות שקיבלו ליווי כזה בעבר והיון הן עצמן מלוות. כן גם בעיני הפרט האחרון הזה אומר הכל. שתיים מהן ישבו במעגל. התרגשתי. מכולן. מהלב של הפרוייקט הזה. מהעומק. מהפשטות.

העברתי להן סדנה של 3 שעות על "נתינה" , הזכרתי להן שיש להן כל מה שדרוש כדי לתת. יש להן את עצמן… תירגלנו "נוכחות אוהבת" פשוטה והסכמנו שזה כמעט כל מה שדרוש. מזל שנוכחות היא דבר מולד. זה כבר שלנו, לא צריך לצאת ולחפש את זה. הזכרתי להן שהן לא צריכות שום ידע או חוכמה כדי לצאת לדרך ולפגוש "חברה" חדשה. סיפרתי להן את "הסיפור על האיש שאיחר תמיד". סיפור חסידי שאני קרועה עליו והן סיפרו לי סיפורים מהחיים שעשו לי נעים וחם.

אני לא יודעות מה הן קיבלו מהסדנה הזו, אבל אני יודעת מה אני קיבלתי:
תזכורת שהעולם הזה הוא גם מקום טוב, מלא חסד וחמלה. גדוש בנדיבות.

איזה כיף שאני פוגשת אותן שוב בשבוע הבא. איזה זכות להעצים מתנדבות.

בתמונה: הן בהפסקה, שותות קפה ובינתיים אני מצלמת את המעגל וקוראת להן בקול את מה שכתוב על הקיר ולא הבחנתי בו עד לאותו רגע… מפעים איך הכל מתחבר. גם התפאורה נתנה יד וחיזקה ת'מסר. תודה לכוחות הנסתרים והגלויים שאיפשרו לי את המפגשים האלו.

ולסיום שורת שיווק חוצפנית:
אם את.ה חלק מאירגון, עמותה, מרחב שעוסק בנתינה ובא לכם לשמוע אותי תדעו שאחרי הכשרה של 60 ומשהו מלוות בגישת ידיים פשוטות שיחד עשו עשרות סטאז'ים ותהליכי ליווי ואחרי כמעט 200 סיפורים שליוותי בעצמי, אספתי מלא תובנות ומחשבות ויש לי מלא מה להגיד. אשמח מאוד להעביר גם אצלכם סדנה או הרצאה.

יאללה, בהשראת הכתובת על הקיר שבתמונה, בדיוק כמו שזה מבלי לערוך אני שולחת "פרסמי".