מחכה לפגוש אותך בעיניים טובות

סיפור (חוזר) ובסופו הזמנה אל הקליניקה שלי:

סבא שלי נפטר בגיל 100 וחודשיים ועד שהיה בן 100 וכמה ימים, הוא עוד נסע מדי יום באוטובוס לעבודתו כמתורגמן במשרד הביטחון. הוא דיבר על בוריין 3 או 8 שפות (תלוי את מי שואלים), היה איש נעים הליכות, חכם וצנוע. בשנות החמישים, לפני שעלה לארץ, שימש יועץ בכיר למלך עיראק.

כשהיה בן מאה וכמה ימים הוא נפל בדרך לעבודה, זמן קצר אחרי שירד מהאוטובוס, איפשהו ליד משרדי הקריה. זו הייתה נפילה דרמטית, וחודשיים אחריה הוא נפטר. האמת? היה לו מזל שכך קרה. כל חייו חשש שיסבול ממחלות קשות וימות לאט, בייסורים.

סבתא שלי הייתה נשואה לו כמעט 70 שנה (!) תופרת מהוללת, אלופת הסמבוסקים ותבשילי הבמיה. כשהראייה שלה התדרדרה, היא השאירה מאחור 3 מכונות תפירה ולמדה לשחק ברידג׳ במועדני יום לקשישים. בגיל 80 ומשהו הוכרזה רשמית כשחקנית הברידג׳ מספר 1 במחוז רמת גן, וחזרה הביתה עם גביע. גביע מפלסטיק, אבל בצבע זהב – הצבע האהוב עליה. ״אחותי הקטנה יותר טובה מכל האשכנזים האלו״, התפארה אחותה טויה.

כשנתיים אחרי מותו של סבא, סבתא עברה לגור אצל אמא שלי. היא כבר לא רצתה להישאר לבדה בדירתם ברמת גן ולהתגעגע אליו. אמא שלי, בת הזקונים שלהם, סידרה לה חדר נעים ויפה. בלילה הראשון שם, סבתא ביקשה – אם אולי זה מתאים – שהן ישנו רק הלילה יחד. הלילה הזה הפך ל4 שנים שלמות של לינה משותפת.

בכל פעם שחזרתי ממסעותיי, מצאתי את סבתא במיטה הזו: ספר תהילים פתוח בידיה, מנקרת ניקורים קצובים, והטלוויזיה דולקת מולה. הטלוויזיה הייתה תמיד פתוחה. אסור היה לכבות אותה, גם כשהיא נרדמה ולמרות כל הערוצים – היא התעקשה לצפות רק בערוץ הראשון. אסור היה להחליף.

לא באמת שינה לה אם שידרו כדורגל, פוליטיקה, סדרת ילדים מצוירת או את הסרט הערבי של יום שישי בצהריים (אותו היא דווקא ראתה בווליום מלא). העיקר היה הסימן הקטן בפינת המסך – הלוגו של הערוץ הראשון, שנראה קצת כמו חילזון. שהוא ימשיך להזכיר לה את סבא שלי, שהיה צופה אדוק ב״מבט לחדשות״. הסימן הזה, שעות על שעות, לא באמת עזר. הוא לא ריפא געגועים.

״זהו, נגמר. אין כלום. אפילו בחלומות שלי הוא כבר כמעט לא מגיע לבקר״ כך הייתה מתאוננת. כדי לנחם אותה, אמא שלי תלתה תמונה ענקית שלו, ממש לצד מיטתה.

וככה הם המשיכו להיפגש ולנהל מערכת יחסים.
יום יום. שעה שעה.
עד הרגע האחרון.

סבתא שלי נפטרה במיטה ההיא, כשסבא מתבונן בה ומחייך אליה מן הקיר הדרומי ואמא שלי לצידה, אוחזת בידה. זה היה מוות רך, שקט, מאוד פרוזאי.

(וזה סיפור יפה בפני עצמו, אבל הוא כבר לפוסט אחר)

הסיפור הזה של מפגש, של יחסים, שאי אפשר שלא לחוש בהם בצילום שצילמתי לפני כמעט 2 עשורים, יכול היה להימשך עוד ועוד. אבל בעצם, כל זה היה רק פרומו להבנה שהתבהרה בי. הבנתי משהו מאוד טריוויאלי.

משהו שכבר הבנתי בעבר, ובכל פעם אני מבינה אותו מחדש:

הבנתי שהכול בחיים הוא יחסים.

כל מה שאני עושה עם האנשים שאני זוכה ללוות בקליניקת ״עיניים טובות״, בהכשרות לליווי בגישת ידיים פשוטות שפיתחתי ב2015 או במעגלי הנשים שאני מנחה במכון הקבע – הוא רק האמצעי.

הניירת, הבישולים, הסידורים, הארגונים, הניקיונות, הרשימות והשיחות, התרגילים והטיולים המשותפים בין הפסגות לתהומות – הם חשובים, הם מקלים, הם משחררים עומס. ובשביל זה פונים אליי, ובשביל זה אני מגיעה, מנחה, מלמדת, מטפלת. אבל אלו רק האמצעים.

הריפוי, ההקלה והשינוי מתרחשים בתוך הקשר, ביחסים שנרקמים, בקירבה, באמון, במרווח שנוצר בין אדם לאדם. אפשר לקפל אל תוך שתי המילה הזו "יחסים" את כל החיים כולם:

יחסים עם הזיכרונות שלי, עם עצמי, עם הגוף, עם הבית, עם הילדים, עם כסף, עם העסק, עם הכלים בכיור, עם הכתיבה בפייסבוק, עם הצלילים סביבי, עם הצללים שבי. תשלימו אתם את השאר?

אם זה הבסיס של הכול, אז מה החידוש בכלל?

אני שואלת את עצמי. והתשובה שעולה בי היא זו:

יחסים זה לא תוצר של משהו. זו נקודת ההתחלה.

ובנושא של נק׳ התחלה – אספר לכם את המחשבות הישנות שלי על סיפור הבריאה התנ״כי, ובזה אסיים:

נדמה לי שיחסים הם בעצם הראשית לכל, הם הדברים הכי ראשוניים שאלוהים ברא, אפילו עוד לפני שהוא ברא בכלל משהו הוא כבר ברא משהו. הוא ברא ויצר את היחסים:

בין השמיים לארץ,
בין היום ללילה,
בין החושך לאור,
בין הזכר לנקבה,
בין מה שאיננו – למה שכבר ישנו.

אולי שם אלוהים נמצא. ביחסים. במפגשים. במרווחים הדקים שבין דבר לדבר. בידיעה הבלתי מילולית שמבעד למופע היחסים האינסופי, הכל שלם ומחובר.

תודה שפגשתם אותי בכל המילים האלה, בסבא וסבתא שלי, באמא שלי המיוחדת ובזיכרונות וההגיגים שהנחתי כאן. וכדי שלא אשאר עם כל זה רק עם עצמי, וכדי שאולי בכל זאת נפגש – גם אם זה מרחב וירטואלי, סטרילי וקצת אנונימי – אתם מוזמנים להשאיר כאן תגובה, מחשבה או רושם משלכם.

הזמנה לקליניקה שלי:

ואם משהו מכל זה נגע בכם ואתם מרגישים שיש מקום לפגוש את היחסים בחייכם קצת אחרת – עם עצמכם, עם הבית, עם תקופה או צומת שאתם עומדים בה, עם היחסים בחייכם, אני מזמינה אתכם גם לפגישה בקליניקת ״עיניים טובות״. שם אני לא מתקנת אנשים ולא ממהרת לפתרונות, אלא פוגשת ויוצרת יחד עם מי שמגיע מרחב שבו משהו יכול להתרכך, לזוז, לנשום.

אחרי שנתיים של לימודי פסיכותרפיה, השלמתי לפני שנה מסלול נוסף של שנתיים בהכשרת טיפול זוגי ופרטני בגישת הקשר כמרפא – פסיכותרפיה מבוססת רגש והתקשרות (EFT) אצל טלי ותומר גרנות בשן השנתיים האלה היו עבורי התכווננות עמוקה למי שאני כמטפלת. פגשתי בהן את כל מה שאספתי במסע חיי.

ההבנה הפשוטה – שהקשר הוא מרפא, ושההתקשרות שמהותה יחסים טובים ובריאים, בטוחים ויציבים הם צורך שלי ושלך מהעריסה ועד לקבר – קיבלה מילים, מושגים, שפה ומפה ברורה מאלו שאני רוצה לשקוע לתוכן ולהתפלש בהן עוד ועוד ואותן אני מביאה אל המפגשים בקליניקה.

מאמינה גדולה בקשר וגם מאמינה שאם הגעתם עד לכאן, כנראה שכבר יש בינינו איזו שהיא מערכת יחסים.

המפגשים מתקיימים בזום או בקליניקה שלי ביודפת.
אפשר לפנות ואפשר גם להפנות הלאה.

ולמי ששואל.ת – קורס ההכשרה 10 לליווי בגישת ידיים פשוטות נמצא בתנור. בטח באביב יהיה אפוי ומוכן לקראתכם.

Life is a movement in relationship (קרישנמורטי)