יום הולדת 35

נולדתי
בצאת יום כיפור
והשבוע אני חוגגת את יום הולדתי ה35
(הפייסבוק עדיין מתעקש על התאריך הלועזי, הדי סתמי שחל מחר ב9/10 )
לכבוד זה,
אני רוצה להציע מתנה.

מתנה אמיתית ממני,
לאנשים שאני כרגע עוד לא מכירה.
זו לא הגרלה שיווקית,
וזה לא מבצע מתוחכם,
זו מתנה אמיתית,
ממני.

מוזמנים לעצור,
רק לרגע …
את הזרם השוטף של הפייסבוק,
ולקרוא איזו מתנה אני מציעה,
בטוחה שיש מי שישמח בה ואולי אף זקוק לה.

*****************************************
אני רוצה להציע במתנה,
תהליך ליווי של ״ידיים פשוטות״ ,
ללא תמורה כספית.
ושכרגע אני לא לא רוצה להגביל אותו בשעות.

למי אני מייעדת את המתנה הזו ?

זו מתנה שמיועדת למשפחה כלשהיא,
שבימים אלו מתמודדת עם,
מחלה סופנית או מחלה מסכנת חיים ועם ההשלכות של כל מה שזה אומר.

מעדיפה שהמשפחה הזו תתגורר באזור הצפון (אני אגיע אל ביתם מיודפת)
ורצוי שהחולה יהיה מאושפז בבית ולא בבית חולים.

אם אתם מכירים משפחה שתרצה ליווי ותמיכה שלי, של ״ידיים פשוטות״
(בתחתית הפוסט ניסיתי לפרט, מה זה בערך אומר)
בתור מתנה וללא תשלום,
אז אשמח שתפנו אותם אלי.

אם אתם לא מכירים משפחה שכזו,
פשוט תעשו שיתוף לפוסט הזה
והגורל והמזל כבר יעשו עבורנו את העבודה.

ואם את או אתה חלק ממשפחה כזו, אז פשוט כיתבו לי.

כך או כך, בבקשה מי שפונה אלי, כיתבו לי בהודעה פרטית ולא בהערות לפוסט.

******************************************************

מה מניע אותי לעשות את זה ולמה דווקא למשפחה שכזו?
מצליחה לחשוב על 2 הסברים
אחד קצר, השני ארוך :

קצר –
בגנים בהם עבדתי, מקובל שבטקס חגיגת יום ההולדת בגן,
פרט לעוגה, לשירים ולמתנה שהילדה מקבלת,
היא גם נותנת מתנה לגן: פקעות לגינה, בובה, אגרטל. לא ממש משנה מה.
יש רגע שבו היא גם מעניקה, בדרך כלל זה אחרי שהיא מקבלת מתנה ואלבום ציורים מכל הילדים.
בעיני, לתת מתנה לגן כחלק מטקס יום ההולדת –
זה ביטוי לשייכות שלה אל המרחב,
זה הביטוי להיותה חלק ממעגל של קבלה- נתינה- קבלה – נתינה,
זוהי דרך להודות על השפע הקיים ולהשתייך לגן ובכלל לעולם.
החלק הזה שבחגיגה הוא ההשראה שלי לרצון לתת משהו לעולם ביום הולדתי.

ארוך –
ברובד אחר ולא מעט חושפני,
אני רוצה להעניק את המתנה הנ"ל
כי בשנה האחרונה אני מוצאת בתוכי קשרים חדשים,
בין סוף לבין התחלה , בין לידה לבין מוות.
את ההקשרים הראשונים גיליתי בערך לפני שבע שנים,
זה היה כשהבנתי שאני סופית.
יום אחד, הבנתי בבהירות שיום אחד אני אמות.
הבנתי שאני לא יודעת מתי ואיך,
אבל שהמוות יבוא אלי וכמובן גם יבוא אל האהובים והאהובות שלי,
הבנתי שזה ודאי ומוחלט.
הבנתי שאולי זה אפילו יקרה היום או מחר.
גם הבנתי שאין לי שום דרך להתגונן מכך. שזה באמת בלתי נמנע,
הבנתי משהו על הזמן ועליי בתוכו ולא היו לי מילים להבנה הזו,
למעשה, עדיין אין לי.

בעצם אלו לא היו ממש הבנות, אלא יותר כמו הכרה שלוותה בכאב רב ומפתיע.
זה היה בעצם תחילתו של תהליך מקיף, מטלטל וגם מעורר.
כהרגלי, חיפשתי ספרים בנושא הזה.
וקראתי בשקיקה,
ספרים על מוות, על החיים, על מחלות סופניות,
ועל החיים שאחרי המוות…
כל הספרים היפים והעמוקים האלו לא נתנו לי מענה מלא לשאלותיי,
והאמת גם לא ממש ידעתי בדיוק מה אני שואלת,
פשוט הייתי זקוקה לחיכוך עמוק וברור עם חווית המוות,
עם המוות כאפשרות ממשית, זמינה, גלויה.

כשסיימתי לקרוא את ספריה הנפלאים של אליזבת קובלר רוס,
קיבלתי השראה מהאישה המופלאה הזו
וחיפשתי בעקבותיה להתנדב בהוספיס, מקום בו אנשים נוטים למות ומאושפזים לימיהם האחרונים.
ביקשתי אחר חוויה ישירה ובלתי אמצעית לא סיפק אותי התוכן האינטלקטואלי.

אחרי חיפושים רבים הגעתי אל מלכה, העובדת הסוציאלית בהוספיס של בית חולים הדסה הר הצופים.
מלכה העבירה אותי סדנה פרטית מזורזת ופתחה בפני את דלתות ההוספיס.
במשך חודשים ארוכים סעדתי וליוותי, בהוספיס,
חולים סופניים ובעיקר את בני משפחותיהם ברגעיהם האחרונים.

אחד מהדברים שהבנתי בתקופה הזו,
זה שהחיים הם בגדר חידה עבורי,
ושהחידתיות שלהם, כרוכה ללא ספק בסיומם.
אחרי השנה הזו בהוספיס, החידה והשאלה – מהם החיים האלו?
נותרה ואולי אפילו, רק התעצמה…
אך היום, אחרי כל מה שראיתי וחוויתי שם,
המוות מרגיש לי מוכר במקצת ונוח יותר.

באותם הימים שהתנדבתי בהוספיס,
עבדתי כגננת במשרה כמעט מלאה.
בכדי להגיע להתנדבות בהוספיס, הייתי רוכבת על הטוסטוס שלי,
אחרי שעות העבודה בגן,
רוכבת לי מן הקצה האחד של ירושלים, מקריית יובל,
אל הקצה השני שלה.
זו הייתה חצי שעה של רכיבת – מעבר.
הייתי מגיעה ממרחב החיים הרכים, העתירים בחיות מתפרצת,
ממרחב של גן אנתרופוספי העוטף בחמימות את כל באיו,
מרחב בו החיים מלאים באפשרויות, הפרושות להן מאופק עד אופק,
הייתי עוברת אל מרחב החולי, נעדר התנועה ונטול הצהלות.
מרחב של הגות וחשבון נפש, של סיכום ופרידה.
הייתי מגיעה אל המיטות השקטות, אל הגופים הכבים,
הכבדים המוטלים תחת האיום החד משמעי שאכן יש לו ריח.

ובאופן אבסורדי,
היה בחוויות המנוגדות הללו,
משהו שהרגיש לי שלם, אמיתי ונכון.
במנעד הזה שבין הגן להוספיס, נוכחתי כי אכן, כמו שקראתי בספרים, לידה ומוות כרוכים זה בזה.
ואין הם שני קצוות מרוחקים על סקאלת הזמן, אלה הם שוכנים בסמיכות מפתיעה על אותו המעגל שבו נעים גם חיי שלי.

וגם משום כך, זוהי המתנה שאני בוחרת להעניק.

***

מה זה אומר ליווי ותמיכה של במשפחה שמתמודדת עם מחלה מסכנת חיים?

למעשה הרעיון של העסק שיזמתי לפני שנה וחצי – ״ידיים פשוטות״
נולד בין היתר בשנה הזו, שבה התנדבתי בהוספיס,
כי שם הבנתי שעזרה מעשית פשוטה, כמו:
תיאום פדיקוריסטית לחולה,
החלפת בטריות במכשיר שמיעה,
הכנת קנקן תה צמחים למבקרים,
תליית הציורים של הנכדה מעל המיטה, תוך כדי העלאת זכרונות,
או הכנת ארוחה מזינה במטבח של הקטנטנן של האחיות –
כל אלו ואחרים, יכולים לחולל שינוי לטובה, יכולים להקל באופן עמוק.
מעשים קטנים פשוטים ונטולי יומרות.

ומה עם בני המשפחה של החולה?

נוכחתי שהעומס והצורך המעשי והרגשי של בני המשפחה המטפלים,
בתקופה הזו הוא כה רב. נוכחתי שהם שקופים ולעיתים בלתי נראים.
נוכחתי שגם המטפלים המסורים והמשפחה של החולה זקוקים לתמיכה,
ולא פחות מכך זקוקים לליווי ולשותפות מעשית, כמו:
עזרה בתחזוקת הבית (בישול,כביסה, קניות),
שותפות בסידורים -בבנק/בדואר/הבאת תרופות
ליווי לטיפולים רפואיים,
סיוע בקישור ותיווך בין החולה לבין גורמים מטפלים,
בטיפול ומיון של טופסולוגיה,
בפינוי ואריזות,
ובעוד דברים רבים שלא הזכרתי.

אז לכבוד יום הולדתי אני רוצה להיות, בתקופה כזו, בהתמודדויות כאלו
עבור משפחה אחת שמתמודדת עם כל העומס והמורכבות הזו
***
ואם נשארתם לקרוא עד כאן, (סחטיין!)
אז בבקשה תעזרו לי למצוא משפחה שכזו מאזור הצפון ולהעניק את מתנתי.
תודה!

*אחרי 10 שנים שבהם לא ביקרתי בסיני, מחר אני נוסעת לחגוג לי ואני מבטיחה להתייחס אל הפניות כשאשוב.
***
״ידיים פשוטות״ – הלוואי שהיו לי עוד זוג ידיים.

 

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

פוסטים אחרונים

הצעות, מודעות ועידכונים

הסתיו בפתח

אשכרה.
הסתיו בפתח.
אני יושבת מחוץ לפתח ביתי. צינה. קור. אני מביאה לי משהו להתכסות. יש לי עור ברווז. כמה זמן לא היה לי עור ברווז. הצרצרים מצרצרים סביבי. מקיפים אותי בצר-צר- צר-צר הקצוב, העיקבי שלהם.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

לפתוח חלון ביחד

כמו צעידת ערב, ברחוב עירוני, מלא בחלונות מוארים כך אני גוללת לאורכו של הפייסבוק שלי בשעת לילה מאוחרת.
מציצה פנימה בסקרנות ובפליאה אל תוך חייהם של אחרים. של אחרות. רק לפעמים אני מתגלה בפניהם, שידעו שנעצרתי לרגע אל מול חלונם המואר.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

כשהאהבה נוכחת

"כשהאהבה נוכחת, כל החלקים הלא אהובים, באים אליה כדי להרפא.
החלקים הלא אהובים שלי נבגדו ולכן הם לא בוטחים באהבה"
(אוהד פלא)

קרא עוד