סבא שלי נפטר בגיל 100 וחודשיים ועד שהיה בן 100 וכמה ימים היה נוסע יום יום באוטובוס לעבודתו כמתורגמן במשרד הביטחון. הוא דיבר על בוריין 3 או 8 שפות (תלוי את מי שואלים) , איש נעים הליכות, חכם וצנוע. לפני שעלה לארץ, בשנות ה50 הוא שימש כיועץ בכיר למלך עיראק.
כשהיה בן 100 וכמה ימים הוא נפל בדרך לעבודה, זה היה קצת אחרי שירד מהאוטובוס, איפה שהוא ליד המשרדים של הקרייה. זו הייתה נפילה די דרמטית וחודשיים אחריה הוא נפטר. האמת היה לו מזל שכך קרה, כי כל חייו הוא חשש שיסבול ממחלות איומות וימות באיטיות ובייסורים.
סבתא שלי, הייתה נשואה לו כמעט 70 שנים (!) היא הייתה תופרת מהוללת ואלופת הסמבוסקים ותבשילי הבמיה. כשהראייה שלה התדרדרה, היא השאירה את 3 מכונות התפירה שלה מאחור ולמדה לשחק ברידג׳ במועדני יום לקשישים. בגיל 80 ומשהו היא הוכרזה רשמית כשחקנית הברידג׳ מספר אחת בכל מחוז רמת גן וחזרה הביתה עם גביע. גביע מפלסטיק אבל לפחות בצבע זהב, שזה הצבע האהוב עליה. (״אחותי הקטנה, יותר טובה מכל האשכנזים האלו״ התפארה באוזניי כולם, אחותה טויה).
בערך שנתיים אחרי שסבא שלי מת, היא עברה לגור אצל אמא שלי, כי כבר לא רצתה להשאר בדירתם ברמת גן ולהתגעגע אליו לבדה.
אמא שלי, בת הזקונים שלהם, סידרה לה חדר נעים ויפה בביתה, אבל בלילה הראשון שלה שם, סבתא ביקשה אם אולי זה מתאים, שהן ישנו ״רק הלילה״ ביחד. הלילה הראשון הזה הפך ל 4 שנים שלמות של לינה משותפת.
בכל פעם שחזרתי לביקור ממסעותיי, מצאתי את סבתא שלי במיטה הזו, אוחזת ספר תהילים פתוח, מנקרת ניקורים קצובים, אל מול הטלויזיה.
הטלויזיה בחדר הייתה פתוחה תמיד, לרוב בלי סאונד ואסור היה בשום אופן לכבותה גם כשסבתא נרדמה. למרות שלל הערוצים, היא התעקשה לצפות אך ורק בערוץ הראשון ואסור היה בתכלית להחליף לה לשום תחנה אחרת.
זה בכלל לא שינה לה אם שידרו כדורגל, פוליטיקה, סידרת ילדים מצויירת או את הסרט הערבי של יום שישי בצהריים (אותו היא באמת ראתה, בפוול ווליום) כי העיקר בשבילה היה, שהסימן הזה של הערוץ הראשון, זה שנראה קצת כמו חילזון ומופיע לו למעלה בפינת המסך, העיקר שהוא ישתקף לעינייה וימשיך להזכיר לה את סבא שלי, שהיה צופה אדוק בחדשות מבט.
הסימן הזה של הערוץ הראשון, שעות על שעות, במסך שמולה, לא ממש עזר.
הוא לא הצליח לרפא געגועים והיא הייתה מתאוננת.
״זהו, נגמר. אין כלום. אפילו בחלומות שלי הוא כבר כמעט לא מגיע לבקר…״
כדי לנחם אותה, תלתה אמא שלי, את התמונה הענקית שלו, ממש לצד מיטתה.
וככה הם המשיכו להפגש, יום יום, שעה שעה ממש עד הרגע האחרון שבו היא נפטרה.
היא נפטרה במיטה, שבתמונה, כשסבא שלי מתבונן עליה ומחייך אליה מן הקיר הדרומי ואמא שלי לצידה, אוחזת בידה. זה היה מוות רך, שקט ומאוד פרוזאי.
(וזה ספור יפה ומיוחד בפני עצמו, אבל הוא כבר לפוסט אחר).
_________________________________________
הסיפור הזה, על המפגש והיחסים האלו, שאי אפשר שלא לחוש אותם בצילום שצילמתי לפני עשור בערך, היה יכול להמשיך עוד ועוד, הוא סיפור די ססגוני צבעוני וזה רק תחילתו. סבא וסבתא אהובים, זה סך הכל נושא פוטגני גם לכתיבה וגם לצילום.
אבל כל זה היה בעצם רק הפרומו לרצון שלי לשתף, בהבנה שחלפה בי והתבהרה.
הבנתי משהו טרוויאלי במיוחד.
הבנתי משהו שכבר הבנתי בעבר ובכל פעם אני מבינה אותו שוב ומחדש.
הבנתי שהכל בחיים זה בעצם מפגש ויחסים.
יחסים ומפגש.
הבנתי שכל דבר שאני עושה עם האנשים שאני זוכה ללוות ב״ידיים פשוטות״ הוא בעצם רק האמצעי לדבר הבסיסי הזה.
הטיפול בניירת, הבישולים, הסידורים, האירגונים, הנקיונות, הרשימות והשיחות שמתרחשים ביני לבינם, הם חשובים ומועילים, הם באמת מקלים, הם באמת משחררים עומס ובאמת לשם כך אני מגיעה אליהם הביתה ולשם כך יצרו איתי קשר, אבל… אלו הם רק האמצעים כדי להיזכר בעיקר.
מה שמתרחש שם מעבר ומה שמעל הכל מחולל ריפוי והקלה ושינוי, זה שכל הדברים האלו שאנחנו עושים יחד, מתרחשים בתוך מפגש, בתוך היחסים שנרקמים ביני לבינם, בקירבה, ביחסי האמון שנטווים ביננו.
בעצם, אפשר לקפל אל תוך שתי המילים האלו, את כל החיים כולם, כי הרי הכל זה מפגש ויחסים.
עם הזיכרונות שלי, עם עצמי, עם העסק שלי, עם יקיריי, עם גופי, עם ייעודי, עם הטבע סביבי, עם הבית, עם ילדיי, עם כסף, עם כתיבה בפייסבוק, עם הכלים בכיור, עם צלילים .. תשלימו את השאר.
אם זה הכל, וזה מצוי בכל דבר, אז מה פה בכלל החידוש? אני שואלת את עצמי. ועצמי עונה לי:
החידוש עבורי שזה לא איזה ״תוצר של משהו״ אלא זה הבסיס. זוהי בעצם נקודת ההתחלה.
ובנושא של נק׳ התחלה – אספר לכם את המחשבות הטריות שלי על סיפור הבריאה התנ״כי, ובזה אסיים-
נדמה לי שמפגש ויחסים הם בעצם הראשית לכל, הם הדברים הכי ראשוניים שאלוהים ברא, אפילו עוד לפני שהוא ברא בכלל משהו הוא כבר ברא משהו.
הוא ברא את המפגש, הוא יצר את היחסים:
בין השמיים להארץ,
בין היום ללילה,
בין החושך לאור,
בין זכר לנקבה.
בין, כל מה שאיננו, לבין כל מה שכבר ישנו.
בין כל מה שנברא ובין כל מה שעוד ייברא.
זה מתבקש להניח שכנראה שם אלוהים נמצא.
הוא נמצא ביחסים, הוא נמצא במפגשים ובאופן בלתי נגלה, הוא נמצא במרווחים שנוצרים בין דבר לדבר.
—————————————
תודה שנפגשתם בכל המילים שלי, בסבא וסבתא שלי ושקראתם את כל הזיכרונות וההגיגים החושפניים והפילוסופיים שהנחתי פה.
וכדי שלא אשאר כאן מוקפת בכל זה עם עצמי,
וכדי שאולי בכל זאת נפגש, על אף שזה מרחב וירטואלי, סטרילי ובאופן אבסורדי גם אנונימי
אז מוזמנים להשאיר לי איזו תגובה או רושם או הגיג משלכם על הנושא.
מאמינה שאם הגעתם לקרוא עד לכאן אז כנראה שכבר יש ביננו איזו שהיא מערכת יחסים.