שיא הפאדיחה

שיא הפאדיחה —
אני לא יודעת אם תהיה פואנטה לוידוי הזה שאני הולכת לחלוק פה איתכם,
אבל זו פאדיחה מרשימה, כל כך מרשימה, שחברים שלי חושבים, שגרמתי לזה לקרות רק כדי שאוכל לכתוב את הפוסט הזה:
עבדתי בטבעון, נפגשתי לכמה שעות עם מישהי שאני מלווה כבר תקופה ארוכה.
אחרי שאני מסיימת אצלה, יש לי פגישה ראשונה, הפעם עם מישהי מפתח תקווה.
(מה לי ולפתח תקווה?
שום דבר. כלום. איפה זה בכלל?! מה זה חשוב? זה איפה שהוא במרכז הארץ. ככל הנראה אכלתי שם פעם פלאפל וכמעט בטוחה שחלפתי שם כמורה חיילת בתחנה המרכזית, לפני 17 שנה, עם איהל׳ה)
שוחחתי איתה כמה פעמים והתכתבנו מלאן והיום אנחנו נפגשות לראשונה ואני אושיט לה ״ידיים פשוטות״. היא מסקרנת אותי וזה באמת מה שחשוב.
(פגישה ראשונה של ״ידיים פשוטות״ זה דבר שעדיין וכנראה תמיד ירגש אותי, בעצם כל מפגש עם אדם חדש ולא מוכר שהתגלגל אל תוך סיפור חיי, זה מרגש ומסקרן, מה גם, שהרי שמעתי שכל האנשים, שאני אוהבת והפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היום, היו לי פעם, זרים מוחלטים, חדשים כאלה שאינם מוכרים…)
הקיצר, אני מציצה בחופזה בוואטסאפ של ההתכתבות ביננו ורואה שהכתובת של החדשה שלי להיום זה – הרצוג 43.
מהחנייה בטבעון, אני מקלידה בוויז את הכתובת הזו, לוחצת ״סע״ ונוסעת לי להנאתי מטבעון לפתח תקווה.
אני אוהבת לנהוג.
ממש ממש אוהבת.
מוזיקה, שיחות טלפון, זמן של המחשבות שלי לשייט, זמן להרהר, בלי משימות, חוץ מלהשאר ערנית על הכביש, אני לא נדרשת לכלום.
אז מסתבר שלא הייתי הכי ערנית ביום הזה.
אני מקשקשת בטלפון עם אחותי ותוך כדי השיחה (יש לי דיבורית, אל תדאגו), איכשהוא הזמן חולף ואני מגיעה לי להרצוג 43.
מוצאת חנייה טובה למרות שהרחוב די עמוס.
שמחה לראות שהקדמתי ב10 דקות, אבל למרות זאת אני אומרת לאחותי, שאני צריכה לסיים את השיחה כדי להתכונן ולקרוא את ההתכתבות שעשיתי איתה, לעשות מעבר נכון וגם להתעפץ לי איזו דקה על ההגה.
אני מתעפצת לי והנה אישה חולפת על המדרכה, ליד חלוני.
אני פותחת את החלון ושואלת אותה:
תגידי, צריך לשלם כאן חנייה?
היא עונה לי: אם את תושבת רעננה, אז לא.
אני: (מה קשור עכשיו רעננה?)
לא… אני לא מרעננה, אבל למה רעננה? אני בפתח תקווה.
היא: לא, פה זה ברעננה.
אני: לא! אני בפתח תקווה, זה הרצוג 43 פתח תקווה.
היא: את מוזמנת לבדוק אותי, אבל, גברת, פה זה רעננה. בטוח!
אני: 100 אחוז?
היא: כן… והיא הולכת לה משם משועשעת. משאירה אותי מוטרדת.
אני מסתכלת בכתובת שהקלדתי בוייז וקולטת את הטעות:
כשהקלדתי את הכתובת, הוייז הציע לי אפשרויות שונות ל״הרצוג 43״
ובטעות כנראה בחרתי את האפשרות הראשונה שהייתה – הרצוג 43 רעננה,
במקום לבחור את האפשרות שהייתה ממש מתחת – הרצוג 43 פתח תקווה.
מתבאסת על עצמי, על חוסר תשומת הלב וגם על התלות העמוקה שפיתחתי באפליקציה המופלאה הזו.
איך אפילו לא הסתכלתי על השילוט בכבישים?
הכל בשבילי נראה אותו הדבר פה…
מה אותו הדבר? ואיך זה שבכל זאת לא שמתי לב שאני מגיעה לרעננה?
כנראה הייתי שקועה בשיחה עם אחותי ועוד כל מיני הסברים נמצאו לי…
טוב… אני מקלידה בוויז את הכתובת הנכונה ורואה שכולה, אני ברבע שעה איחור.
סביר. לא נחמד אבל סביר.
אני מתקשרת לבחורה החדשה שמחכה לי, מתנצלת באוזנייה, שאאחר, כי עשיתי איזו טעות בניווט, נפרדת מהחנייה המושלמת ונוסעת לי מחוייכת ומבואסת עד לפתח תקווה.
היא מקבלת את זה בחיוך, שם מעבר לקו ואפילו מבסוטה שתספיק לאכול בנחת ארוחת צהריים עד שאגיע.
הפעם אני ערנית, נכנסת לעיר הנכונה. נכנסת לי לפתח תקווה.
חונה ברחוב צדדי להרצוג ומתחילה לחפש לי את הבניין הנכון.
עוברת מהצד של הזוגיים, לצד של האי זוגיים.
אבל משהו פה לא מסתדר לי…
יש פה תחנת דלק ואין פה ממש בתים בצד הזה.
אני מתקשרת אליה ומספרת לה שהגעתי להרצוג 43 ואני ליד התחנת דלק אבל אני לא מוצאת את הבניין שלה.
היא: איזו תחנת דלק?
אני: זו שליד הכיכר.
היא: איזו כיכר? אין פה שום כיכר ושום תחנת דלק…
שתיקה כבדה
היא: תגידי, איפה את בדיוק?
אני: בהרצוג 43
היא: כן, אבל באיזו עיר?
אני: בפתח תקווה כמובן.
היא: אבל… אני גרה בבני ברק.
אני: לא נכון! את צוחקת עלי…
היא: לא. לא צוחקת. תסתכלי בהודעות שלנו.
אני: מסתכלת ופניי נופלות, באמת כתוב שם בני ברק, שחור על גבי הוואטסאפ! אני מבקשת ממנה לסגור את השיחה ותכף אתקשר אליה.
***
מה קורה פה?
מה עובר עלי?
לפני שבוע, הקדמתי לפגישה.
הקדמתי בשבוע שלם…
והיום אני טועה 3 פעמים בכתובת אחת פשוטה.
נותנת דרור לאסוציציות שבני ברק זה פתח תקווה ולא בודקת טוב את הכתובת ששלחו לי.
מי שמכיר אותי מחוץ לפייסבוק יודע שזה ממש, אבל ממש לא אופייני לי.
אני נווטת על, אלופה במפות, התמצאות וכתובות. מחוברת לאדמה.
אני מתחילה רגע לדאוג לי וגם דואגת קצת לה ולסיטואציה המוזרה ולאיחור המחפיר, ״איזו חוסר מקצועיות אני״ וכל המחשבות האלה… בעיקר אני מרגישה כמו בדיחה של עצמי. נושמת. מתיישבת על המדרכה של העיר הלא נכונה ומחליטה לדבר על זה איתה.
***
תשמעי, אני מתקשרת אליה ואומרת לה:
זה אף פעם לא קרה לי, אין לי ממש הסבר מוצלח. אני מרחפת לי בדרכי אלייך ואת ממתינה וזה הכי הכי לא מקצועי.
זה ממש ממש בסדר מבחינתי אם תרצי לבטל את המפגש שלנו היום או לבטל בכלל, כי אני רואה שלהגיע מכאן אלייך זה יקח לי עוד חצי שעה ופרט לאיחור (שהצטבר בינתיים כבר לשעה שלמה) את גם בטח חושבת לעצמך – מי זו המבולבלת הזו? איך היא תושיט לי זוג ידייים כשהיא בקושי מצליחה להגיע לכתובת סבירה בשעה הנכונה?
וככה אני מתנצלת עוד קצת ומרגישה סתומה ברמות והיא מצידה קלילה מתוקה ומחייכת אלי מעבר לקו, היא אומרת שהיא מחכה לי בציפייה ובהבנה עמוקה, אי שם בעיר הרחוקה ששמה הוא: בני ברק.
בדרך לבני ברק התקשרתי שוב לאחותי וסיפרתי לה שעדיין לא התחלתי את הפגישה.
למה? היא שאלה, קצת מודאגת מהקול שלי.
סיפרתי לה על מעללי בכבישי המרכז, עכשיו שתינו צחקנו בקול והיא אישרה לי שאכן משהו חריג עובר עלי לאחרונה וזה כנראה אומר שתהיה לי שנה של שינויים והפתעות, כי הרפתקאות כמו אלו, שייכות למחלקה שלה במשפחה ולא למחלקה שלי…
כן.
נו… בסוף הגעתי.
הגעתי לבני ברק, להרצוג 43.
ונפגשנו ל3 שעות והיה לנו הרבה על מה לדבר והרבה מה לעשות…
זהו. אין לסיפור הזה פואנטה:
הוא קצת מצחיק, הוא קצת מביך הוא קצת מטריד. כלומר מטריד אותי לפחות. למשל מטריד אותי לגלות עד כמה הפכתי להיות כרוכה אחר הוייז או איך בראשי בני ברק הפך ככה פתאום, לפתח תקווה?
אולי יש לכם איזו תובנה בשבילי? לא ביקורת. סתם תובנה או נקודת מבט לחשוב עליה?
(בעניין ״הכל לטובה״ – את זה אני כבר יודעת, זו כבר לא אמונה זו ידיעה)
בינתיים מאז חלף איזה שבוע וביקרתי בחוות טבע האדם (זה מקום קסום וגם גילי ורחלי שמחפשים שם עכשיו מתנדבים) עשיתי בחווה היפה הזו, לראשונה בחיי ״סווט לודג׳״ וזה היה מדהים.
את 2 השלטים שבתמונות, מצאתי תלויים להם על העצים שבחווה.
עם עוד מלא שלטים אחרים יפים ומעוררי השראה.
אני חושבת שמה שכתוב עליהם יכול להיות תובנה נעימה לסיפור הזה ובעצם בזכותם של שני השלטים האלו התיישבתי הלילה להתוודות לכם כאן, כי עד שראיתי אותם על העצים, לא ידעתי אם זה כדאי לי…
_________________________________

* אשמח להגיע אליך הביתה ולעשות איתך ביחד את מה שקשה לך לעשות לבד.
מבטיחה לעשות מאמץ אמיתי לקרוא היטב את הכתובת שאקבל, להגיע לבית הנכון, בשעה שנקבע. מרגישה שלמדתי משהו משרשרת הטעויות האלו…
מצד שני, לפי מה שאחותי אומרת, זו שנה של הפתעות ושינויים אצלי.
אז אני אהיה עם כוונה מלאה אבל בלי נדר…

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

פוסטים אחרונים

הצעות, מודעות ועידכונים

הסתיו בפתח

אשכרה.
הסתיו בפתח.
אני יושבת מחוץ לפתח ביתי. צינה. קור. אני מביאה לי משהו להתכסות. יש לי עור ברווז. כמה זמן לא היה לי עור ברווז. הצרצרים מצרצרים סביבי. מקיפים אותי בצר-צר- צר-צר הקצוב, העיקבי שלהם.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

לפתוח חלון ביחד

כמו צעידת ערב, ברחוב עירוני, מלא בחלונות מוארים כך אני גוללת לאורכו של הפייסבוק שלי בשעת לילה מאוחרת.
מציצה פנימה בסקרנות ובפליאה אל תוך חייהם של אחרים. של אחרות. רק לפעמים אני מתגלה בפניהם, שידעו שנעצרתי לרגע אל מול חלונם המואר.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

כשהאהבה נוכחת

"כשהאהבה נוכחת, כל החלקים הלא אהובים, באים אליה כדי להרפא.
החלקים הלא אהובים שלי נבגדו ולכן הם לא בוטחים באהבה"
(אוהד פלא)

קרא עוד