לגלות פה בפייסבוק ובעיקר לפגוש במציאות, אנשים שמאוד אוהבים את העבודה שלהם, אנשים שמרגישים תחושת שליחות ומימוש בעשייה ובהגשמה של עצמם.
ואז…לקנא בהם. פשוט לקנא קנאה כזו ירקרקה, עם צליל של ערגה ועם עיניים משתאות ששואלות:
איך?! איך הם הצליחו למצוא ולדייק ככה את עצמם ועוד להתפרנס מזה?
גם אני רוצה ככה…
ואז להזכר שבעצם…אני כבר אחת מהם.
.
ולהזכר גם שהאמת העמוקה יותר היא שזה לא ״הם״ ובכלל אין שום ״הם״ בסיפור…
יש רק אותי ואת נקודת המבט המשתנה שלי על עצמי ועל העולם.
בדגש על ה״משתנה״.
אז למרות שהרגע מיקמתי את עצמי עם כל האלו שאני מקנאה בהם, חשוב לי שתדעו שהדרך שלי רצופה גם בספקות ופחדים, בפיתולים ועיקולים ושהם לא נגמרים גם עכשיו כשאני מרגישה שאני ״על המסלול״, גם עכשיו כשאני ״קוצרת פירות״.
.
האמת היא שאני עדין מרגישה בכל היישות שלי את הויתורים והסיכונים שלקחתי על עצמי כשיצאתי מהמרחב המוגן (של חיי נישואים+גננת שכירה) וגם את המאמץ והעייפות של ״להקים עסק מאפס, להחזיק בית, לגדל 2 ילדים במשמורת משותפת ולפרנס את עצמי לבדי״ גם אותם אני מרגישה היטב וברור.
זה לא בדיוק נגמר אפילו שמיקמתי אותי בצד הטוב של המתרס.
היום למשל: יש לי פחד מוזר וקצת משתק מהדבר הבא שאני יוצרת לצידה של דפנה השותפה שלי וגם חסרות לי 6 שעת שינה ועוד 4 שעות עבודה ובכלל מרגישה שהיום יש לי מעט מהכל.
חשוב לי להגיד את זה ולכתוב את זה.
לא בכדי להקטין את עצמי או לטשטש את ההצלחה של ״ידיים פשוטות״, גם לא בכדי להצטנע או להתלונן בדרך מתוחכמת. פשוט כדי לפוגג את האשלייה המעצבנת הזו שלפעמים נוצרת פה בפייסבוק ובכלל כשאנחנו עסוקים בהשוואות ומדידות של עצמנו מול אחרים.
הם מגשימים ומצליחים ואני…
הם כבר מצאו ואני…
היא כבר קוצרת ואני עדיין לא…
זה משחק מתיש משחק המדידות וההשוואות הזה.
שמחה לראות שאני משחקת אותו פחות וגם להרגיש שאני פחות שבויה באיזה סיפור דמיוני על עצמי ועל אחרים, מגלה שאין איזה מישהו גדול שיבוא ויכתיר אותי ויסמיך אותי סוף כל סוף להיות, לכתוב וליצור בעולם.
אז המצאתי לי משחק חדש ולא מתיש- רוצים לנחש איך קוראים לו?
____________________________________________
שתיים וחצי הערות שוליים:
איכשהו בסוף איבדתי קצת את הפואנטה אבל כבר לא אכפת לי (זה חלק מהמשחק החדש) כי נהיה מאוחר מדי וארוך מדי ובטח הבנתם משהו קטן, אם נשארתם איתי עד לכאן.
אני אוהבת את חג האור והחושך הזה, את משחקי האש והנרות ולא פחות מאלו אני חושבת שכל הסימבוליקה הזו של הנס ושל האור שהולך וגובר היא יפה ואמיתית ולגמרי רלוונטית לפוסט הזה.
.
הייתה היום מסיבת חנוכה בגן-זה מפתיע איך אחרי שמנטרלים מהחגים את כל הלאומנות והאלימות ומפסיקים לנצל אותם לרעה אז נשארים רק עם האמת והיופי שהם מביאים אלינו. תמיד אהבתי חגים בגן, כילדה,כגננת ועכשיו רק כאמא.
חג אור שמח!