קשה לי להסביר במילים. כמה מרגשת אותי האפשרות לפגוש. לפגוש לעומק ולרוחב את האנשים שאני מלווה בתקופה האחרונה. מרגש אותי לפגוש את המקרר שלהם ואת כל מה שממוגנט אליו. את מה שיש בתוכו ואת מה שאין בו. לפגוש את החתול והכלב שלהם ואת האופן שבו הקיום הייחודי שלהם משתקף בבית שאליו הוזמנתי. חושבת לעצמי שבית זה עולם. בית זו אפילו ממלכה. ממלכה תובענית, עמוקה והכרחית, בית זה כמו השקף החומרי המוחשי, של החיים הרוחשים בו. אני אוהבת לפגוש את הבתים שלהם את הצרכים השונים שלהם, לפגוש את הכביסה, את הכלים בכיור, את הניירת, את המשימות והעומסים ובעיקר אוהבת לפגוש את הלב שלהם נפתח אלי ואת שלי אליהם. אז, מה להכין לך לשתות? האמון נבנה גם בזמן שנשאלות שאלות סתמיות שכאלו לפעמים היא שואלת ומכינה לי ולפעמים זו בכלל אני שמארחת אותה בביתה שלה, מחפשת את הסוכר בכל הארונות ומגלה בסוף שהוא בכלל במקרר. חשבתי על זה השבוע, שגם כשאני מתארחת תמיד אני בעצם גם המארחת. מארחת אותם בתוך המרחב הפנימי שלי שמגיע איתי אל הבית שלהם, מגישה להם קפה בבית בכוס האהובה עליהם… ואת ההדדיות הזו שנוצרת ואת התנועה העדינה של הקשר ביני ובינם וביני אל ביתם, גם אותה אני אוהבת. ממפגש למפגש, מתהליך לתהליך אני מודה על היצירה הזו. וגם בוטחת בעצמי עוד קצת.