אני רוצה לחיות את החיים במלואם!

״לאור כל הסבל שמסביב, אני מתחילה להתבייש בזה שאני מתייחסת ברצינות כל-כך אל עצמי ואל מצבי הרוח שלי.
אבל אני חייבת להמשיך להתייחס אל עצמי ברצינות, אני חייבת להמשיך להיות המוקד, להתמודד עם כל מה שקורה עכשיו בעולם הזה, לא לעצום את העיניים לרגע, להתמודד עם מה שקורה בזמנים הנוראים האלה ולנסות למצוא תשובות לשאלות הבסיסיות, שהם מעמידים לפנינו.
ואולי כמה מן התשובות יהיה בהן מענה לא לי בלבד אלא גם לאחרים?
מה לעשות אני חיה, אני חייבת לפקוח עיניים לכל מה שקורה.
לפעמים אני מרגישה כמו סלע בים סוער, שהגלים מכים בו מכל הכיוונים. אבל אני ממשיכה לעמוד ושיני הזמן מטביעות בי את חותמן.
אני רוצה להמשיך לחיות את החיים במלואם״.
____________________________________
אני קוראת שוב את יומניה של אתי הילסום.
הטקסט הנ״ל זה הטקסט שלה.
אבל זה נשמע בדיוק כמו אחד מהמונולוגים הפנימיים והפרטיים שלי.
(תודה Emma זה בזכות שבחרת, הזכרת ושלחת לי).
לכי לישון רעות, כבר מאוד מאוחר…
אני אומרת את זה לעצמי כבר שעתיים ויותר.
אבל אני רוצה לחיות את החיים במלואם! אני עונה לה.
כלומר עונה לעצמי.
וביני לביני, בין עצמי לעצמי, נמצאים מצבי הרוח שלי, שיני הזמן.
מביטה עליהם בעיניים פקוחות ושואלת את השאלות הבסיסיות שעומדות בפניי… כבר שנים שהן עומדות בפניי ואינן משתנות לי.
והתשובות? משתנות.
גלים וסלעים.
יוצאת מהצריף שלי לטייל, לעבוד ולפגוש את העולם. מלווה אנשים במסעותיהם, פוגשת את ערמות הסבל והיופי, את ילדיי, את חבריי, את משפחתי.
פוגשת דרכם, את עצמי.
לכולם חלק במסע שלי.
ועיניי? רואות.
וידיי? פשוטות
וליבי? נפתח, מתרחב, מתכווץ ונסוג ושוב נפתח. רצוא ושוב.
יש משהו כל כך בלתי מתפשר בממשות הזו, שאנחנו חולקים. אפילו בחלומות הלילה שלי ובהזיות בהקיץ היא לא חודלת מלהתקיים… וזה מניח מעט את הדעת, כשאני נזכרת בתשובות ובשאלות שאני קוראת כבר שנים, בספרים וביומנים אחרים.
ומה בזה חדש?
אולי שחוסר ההגיון שבכל, כבר פחות מעורר בי ספקות ופחדים. מוצאת אותו במרווחים שבין שאיפה לנשיפה, בסדקים ובבלתי ידוע.
לומדת ומגלה בתוכי אהבה, אמון והתמסרות בעוצמות חדשות, בגדלים מפתיעים.
ומוצאת שהלימוד והגילוי הזה הוא הדבר הכי הגיוני לעשות ושכל זה… בכלל לא קשור בהגיון, אלא במה שמעבר לו.
אני רוצה להמשיך לחיות את החיים האלו, במלואם ולפגוש מחר על הבוקר, את אחותי הקטנה, האהובה מכל, שהביאה לעולם אתמול את החיים במלואם ונהפכה ברגע אחד לאמא.
מרוב התרגשות אני לא נרדמת.
כותבת בפומבי, מילים אינטימיות.
חוסר ההגיון, אני מקווה שתסלח לי גם הפעם…

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

פוסטים אחרונים

הצעות, מודעות ועידכונים

הסתיו בפתח

אשכרה.
הסתיו בפתח.
אני יושבת מחוץ לפתח ביתי. צינה. קור. אני מביאה לי משהו להתכסות. יש לי עור ברווז. כמה זמן לא היה לי עור ברווז. הצרצרים מצרצרים סביבי. מקיפים אותי בצר-צר- צר-צר הקצוב, העיקבי שלהם.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

לפתוח חלון ביחד

כמו צעידת ערב, ברחוב עירוני, מלא בחלונות מוארים כך אני גוללת לאורכו של הפייסבוק שלי בשעת לילה מאוחרת.
מציצה פנימה בסקרנות ובפליאה אל תוך חייהם של אחרים. של אחרות. רק לפעמים אני מתגלה בפניהם, שידעו שנעצרתי לרגע אל מול חלונם המואר.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

כשהאהבה נוכחת

"כשהאהבה נוכחת, כל החלקים הלא אהובים, באים אליה כדי להרפא.
החלקים הלא אהובים שלי נבגדו ולכן הם לא בוטחים באהבה"
(אוהד פלא)

קרא עוד