ציפצוף ומיד אחריו הנורית הכתומה נדלקת.
אויש נו! נגמר לי הדלק במיכל… אני ממשיכה לנסוע ותוהה: כמה קילומטרים אפשר לנסוע עם מיכל ריק? עד שבאמת הוא ריק? כמה אפשר עוד לסחוב, אחרי הציפצוף? משהו כמו 50 או 40 ק״מ, לא?
אני ממהרת עכשיו ואין לי את הזמן לעצור ולתדלק, אחרת אני אאחר אליה.
אני לא אוהבת לאחר ולמרות זאת אני תמיד מגיעה לכל מקום, ממש ׳על הקצה׳ או באיחור הקבוע שלי: בול 10 דק׳ אחרי הזמן.
עם המיכל הקצת יותר ריק שלי אני מגיעה לביתה. להפתעתי דווקא בזמן.
מאחורי המשקפיים אני פוגשת את העיניים היפות שלה והמבט שנשקף מהן מספר לי הכל.
מותשת, עייפה, כאובה, גם הגוף שלה מפורק ומגיב לאחרונה בחוזקה למחלה החמקמקה ועל שולחן העבודה שלידו היא יושבת, ים של משימות שנדמה שלעולם לא יסתיימו לנו…
בואי נתחיל היום בסלון, מתאים? אני מציעה לה.
מה תשתי? אני שואלת אותה ותוך כדי כבר מעמידה ת׳מים בקומקום. מתיישבות בספות.
היא לוגמת מולי באיטיות תה קמומיל ואני לוגמת באיטיות מולה קפה שחור.
מחליפות מבטים, מילים, מחשבות.
הילוך נמוך. שקט.
אין לאן למהר היום, אין לנו מה להספיק.
המשימות יחכו לנו.
עכשיו מנוחה. עצירה.
לעצמי אני חושבת:
הנה גם המיכל שלה התרוקן, גם הנורה שלה נדלקה.
בחדר כמעט ואפשר לשמוע את הצפצוף המתריע.
טוב… ככה אי אפשר להמשיך לנסוע… צריך למצוא את תחנת הדלק הנכונה בשבילה.
תגידי, את אוהבת ריח של דלק?
אני שואלת אותה.
היא מחייכת חיוך עקום ושואלת אותי בחזרה:
מה קשור עכשיו?
אז אני מסבירה לה מה קשור…
וכשאני מסיימת להסביר היא שואלת אם יש לי אולי טלפון של גרר, שיקח אותה לתחנה הקרובה, כי היא חושבת שהיא כבר נסעה הרבה יותר מה40-50 ק״מ אקסטרה….
כל השלוש שעות שהייתי אצלה, ׳עשינו גוגל׳ על גרר אפשרי באזורה ודיברנו על תחנות דלק ועל החיים עם מיכל ריק.
בחצי שעה האחרונה, היא תיאמה בטלפון את הגרר ובזמן הזה אני הכנתי לה ארוחת צהריים.
כשיצאתי ממנה, נסעתי ישר לתדלק.