אני חושבת על אומץ.
אני חושבת על גיבורי תרבות.
ועל כל מיני גיבורות בעל כורחן.
אני חושבת על הנשים האמיצות שליוויתי בשנים האחרונות,
ועל אלו שאני מלווה בימים אלו.
נזכרת בכל הגברים האמיצים, שהתקשרו וביקשו לעצמם ידיים פשוטות ושהעזו ללא בושה ופחד לקבל את עזרתי.

אני תוהה, מה זה בכלל אומץ?
האם זו באמת היכולת לבקש עזרה ולקבל אותה?
האם זו המוכנות לצאת מגבולות המוכר ולעשות משהו מחוץ לדפוסים ולהרגלים?
אולי זו המוכנות שלה להיחשף או הבחירה שהוא עשה לקום וללכת נגד הזרם?
אולי זו הצעקה שלו להשמיע את מה שבוער ושורף או שזו ההליכה שהיא עשתה אל תוך הלוע הפעור של הלא נודע?

האם אומץ, זה להעמיד פנים שהכל נצחי למרות שעמוק בפנים אנחנו יודעים שהכל שביר וחולף, גם הבריאות שלנו, החיוניות שלנו, האהבות שלנו, הגוף הזה. הכל כולל הכל?

ואולי אומץ זו היכולת להרגיש לשברירי שנייה עד כמה אנחנו באמת באמת לבד, זו ההזכרות הדקה החרישית, שנולדתי ובאתי לכאן לבדי ואלך מכאן במותי לבדי ולמרות זאת ואף על פי כן לבקש באומץ את היחד, את הקרבה, את הדרך המשותפת, את החיבורים?

אני חושבת כל מיני מחשבות על אומץ וזה רק חלק מהסליל שפרמתי לכאן בכתיבה.

תחשבו רגע אתם על האומץ שיש בתוככם ועל המעשים והבחירות האמיצות שלקחתם ובזמן שאתם עושים את זה, בינתיים גם אני אחשוב על האומץ שפגשתי בתוכי….

אני מבינה שאומץ זו הבחירה להיכנס למצב שאני יודעת שאני יכולה להיפגע בתוכו. אני מבינה שלעשות מעשה אמיץ זה לבחור במודע להכניס את עצמנו לסיטואציה שיש בה סיכון.

אנחנו הרי עושים את זה כל הזמן. כל יום.

אולי בגלל הניסוח האחרון הזה והמילים האלו, אני יכולה לומר שאני מוקפת באמיצים ואמיצות ובין היתר אני גם יכולה להעיד על עצמי שאני אישה אמיצה.

איזה מעשה אמיץ תעשי היום? איזה אומץ תמצא בתוכך השבוע?

הנה ממש הרגע האמירה הזו כשלעצמה וכל הפוסט המהורהר הזה והלא אופייני לי, דורשים ממני מאמץ שאוטוטו כשאלחץ על ״שתף״ יהפוך לאומץ.