"נאום חלוקת תעודות", כלומר מכתב אהבה וברכות ליוצאות לדרך

קורס ההכשרה השני של ידיים פשוטות הסתיים בחמישי האחרון. התבקשתי (על ידי עצמי) לכתוב 'נאום פרידה' במעמד חלוקת התעודות. זה מה שיצא לי:

אתן אתן אתן ואתה!

סיגל, אפרת, מאיה, שירה, אורנה, דפנה, דבורה, יעל, אנה, נתן, אדי ואביבית

אנחנו מוקירת תודה לכן, לכל אחת ואחת מכן על שהביאה את עצמה לכאן. בגוף, בתודעה, בלב. אנחנו מודות לכן על הזכות להכיר אתכן. להקשיב לכן, ללמוד מכן, מכל אחת ואחת מכן וגם ממך נתן, הגבר האחד היחיד והמיוחד שהצטרף אל חבורה של 11 נשים טובות ומובחרות. אנחנו מודות על מה שנוצר כאן יחד בבנימינה במשך חודשים על חודשים. נוצרה כאן קבוצה שיש בה חום, קירבה, אהבה, הכרות ועומקים. קבוצה שעברנו בה כולנו תהליך למידה משמעותי, שכולנו יוצאות ממנה קצת אחרת מאיך שנכנסנו.

אנחנו זוכרות איך כל אחת מכן נרשמה לקורס הזה ואיפה נפגשנו לראשונה, אנחנו זוכרות את השיחות הראשונות איתכן, את הוואטספים שמגששים ומתאמים בהם, כשהכל ביננו היה עדיין בוסרי ולא מוכר.

תזכרו רגע במפגש של פתיחת הקורס, אי שם בתחילת נובמבר, שמרגיש כרגע רחוק במיוחד, כמעט פרהיסטורי (אולי זה מרגיש ככה בגלל הקורונה, שהיא מן ציון דרך בתודעה העולמית הקולקטיבית. הכל מתחלק ללפניה ואחריה. ובכן… תמיד נוכל לומר שאנחנו נפגשנו לפני הקורונה…)

התחלנו את הדרך הזו במפגש ההוא, כזרות עם דף דבוק לגב ומדבקה שהוצמדה לחולצה. לא ידענו לאלו מים עמוקים נצלול. הם היו עדיין רדודים וקרים ובלב של כולנו הייתה עירבוביה כזו של ציפיות, סקרנות וחששות.

חלפו להם שמונה חודשים ואנחנו מרגישות את הדרך שעשינו… השמות של כולכן נספגו והוטמעו בתוך הלב שנפתח. העמקנו, התקרבנו, התערבבנו, נפחנו מאוד מאוד ויחד עם זאת אנחנו מרגישות שזו רק ההתחלה.

ככל שננגעים ומכירים מבינים עד כמה יש עוד. זה בלתי נתפש עד כמה רב שכבתי הוא המפגש האנושי ובמובנים מסוימים אולי עכשיו עם התשתית והחריש שחרשנו והזרעים שזרענו כאן ביחד, ניתן לומר שאפשר בהחלט להתחיל.

הגעתן לכאן שבוע אחרי שבוע, מקרוב ומרחוק, מצפון, דרום, מזרח ומערב, קשובות, כותבות, משתתפות ומביעות, ליקטתן תובנות וכלים, חוויות והתנסויות. אנחנו יודעות שאתן מצוידות היטב. אתן מוכנות לפשוט ידיים ומעכשיו אנחנו מסתכלות עליכן כשותפות לדרך שלנו, שותפות איתנו למקצוע הזה. מבחינתנו כל אחת מכן היא קולגה וזה התבהר לנו בעוצמה רבה במפגש הקודם שבו כל אחת מכן שיתפה את סיפור הסטאז' שליוותה. זה היה מפגש מרגש ומיוחד במיוחד. לפגוש את כל החלונות המאורים שהבאתן לכאן, להקשיב לסיפורים ולדמויות שליוותן.

האיחול העמוק שלנו הוא ששלל האתגרים שיש בכל תהליך היציאה לאור והעבודה כעצמאיות בעסק שכזה, לא יגברו על הרצון וההתרגשות שהיו כאן בחדר שבוע שעבר ולאורך הקורס. האיחול העמוק שלנו הוא שגם אתן תבקשו עזרה היכן שקשה לכן לבד ולא תתנו לספקות ולדפוסים, לצמצם לכן את הצעדים בדרך לפרנסה מהעיסוק הזה. ידיים פשוטות מחנכות אותנו לבקש ולהעזר כשצריכות. לבקש עזרה זה לחזקות. אנחנו יודעות עד כמה זה מאתגר וגם יודעות עד כמה זה מספק ואפשרי. לגמרי אפשרי. הכי מספק.

מרגש לדמיין שאת הטוב שיש בכל אחת מכן תוכלו לבטא במפגשים שתעשו עם הא.נשים שתלוו ושתהיו לאחרימות משענות פרקטיות עם לב. האיחול העמוק שלנו לעצמנו וגם לכן הוא שכשנעשה זאת, כשנלווה אנשים בידיים פשוטות, זה לא יהיה בכדי שנהפוך לאיזה נשים "ראויות יותר", אלא כדי שפשוט ניטיב להיות כל אחד ואחת, מי שהיא, מי שהוא עם הנוכחות, הברכה, המתנות והידיים הפשוטות הייחודיות רק לה/לו. הרי ממילא כל השאר כבר תפוס וממילא כל מפגש אנושי הוא צירוף יחיד וחד פעמי. (ככה גם פתחנו את הקורס… זוכרות?)

אני מרגישה שמעבר לידע ולתוכן שעיבדנו כאן יחד במהלך הקורס, עברתי עם עצמי תהליך עמוק. מרגישה שבמפגש איתכן נוצרו תנאים מיוחדים שתמכו בי והרחיבו את מסע המשמעות והצמיחה האישית שלי. נתתן בי הרבה אמון והקשבה במשך שעות רבות ואיפשרתן לי להתקמם ב"כסא המורה" תודה רבה על האפשרות הזו. מרגישה שממש פילסתן לי ואיתי את הדרך הזו ויש לי כבר את הבטחון והתאבון להמשיך ללכת בה עוד ולהשפיע בדרכי.

יכולנו לראות איך גם אתן התרחבתן וצמחתן כאן. דרך רגעים של שמחה, התרגשות, קירבה וצחוק ולצידם של רגעי עצב, קושי, עייפות, אתגרים, שאלות ופיקפוקים. זה לא הסתיים, אנחנו נמשיך להתרחב ולצמוח ככה גם בפגישות הצוות המתוכננות לנו, גם בהדרכות האישיות אבל את הפרק הזה של הקורס אנחנו מבקשות לסגור היום. גם עכשיו כמו בתחילת הקורס, אנחנו שוב מתיישבות ברכבת, שוב גבנו מופנה לכיוון הנסיעה, שוב אין לנו מושג לאן היא תקח אתנו ולאן נגיע, אבל אנחנו פותחות את החלונות, מסתכלות דרכן בסקרנות ובהתרגשות ובלב הרבה אמונה שמחה והודייה על המפגש הזה, על הקורס הזה על הדרך שכבר עשינו ברכבת ההפתעות הזו של החיים, בקרון הזה שהתיישבנו בו, הקרון של ידיים פשוטות.

אוהבות אתכן וגאות בכן ומתרגשות ממש ממש לכל מה שעוד יבוא.

שלכן דפנה ורעות.

**ואם שרדתם עד לסיום הנאום אז תדעו שלא הצלחתי לתייג את כל הנפלאות האלו ושההרשמה לקורס הסתיו ה3 ולקורס האביב ה4 שלנו כבר החלה**

בתמונה: חלוקת תעודות

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

פוסטים אחרונים

הצעות, מודעות ועידכונים

הסתיו בפתח

אשכרה.
הסתיו בפתח.
אני יושבת מחוץ לפתח ביתי. צינה. קור. אני מביאה לי משהו להתכסות. יש לי עור ברווז. כמה זמן לא היה לי עור ברווז. הצרצרים מצרצרים סביבי. מקיפים אותי בצר-צר- צר-צר הקצוב, העיקבי שלהם.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

לפתוח חלון ביחד

כמו צעידת ערב, ברחוב עירוני, מלא בחלונות מוארים כך אני גוללת לאורכו של הפייסבוק שלי בשעת לילה מאוחרת.
מציצה פנימה בסקרנות ובפליאה אל תוך חייהם של אחרים. של אחרות. רק לפעמים אני מתגלה בפניהם, שידעו שנעצרתי לרגע אל מול חלונם המואר.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

כשהאהבה נוכחת

"כשהאהבה נוכחת, כל החלקים הלא אהובים, באים אליה כדי להרפא.
החלקים הלא אהובים שלי נבגדו ולכן הם לא בוטחים באהבה"
(אוהד פלא)

קרא עוד