"אל תקחי את טירופו של העולם באופן אישי כל כך. לשמור על השפיות זו אחריותך האישית".
השכנה שלי מכינה עוגה וחסר לה פודינג וניל, היא באה לקחת ממני. יש לי לתת לה. איזו רגע של שפיות. תודה על זה.
כל מה שמופיע טבעו לחלוף.
אני מדברת לעצמי בקול רם. אני במטבח ואני לבדי.
שברי משפטים שליקטתי לאורך חיי קופצים ממחסני התודעה לעודדני. להרמיני.
"עכשיו, ממש כמו תמיד, זה הזמן המתאים מכל להרבות בתפילה, באהבה, בנשימה ונשיפה ולהודות על כל מה שיש לך, על כל הלא מובן והלא מאליו שישנו".
"כשהאהבה נוכחת כל החלקים הבלתי אהובים באים אליה כדי להרפא".
ככה אני מדברת לעצמי בקול רם תוך כדי הכנת אוכל לארוחת שישי.
האביב בחוץ. התותים הבשילו ונושרים מהעץ. העורבנים זוללים. איזו חגיגה.
השפיות של הטבע נוכחת, שפיותו הבלתי מעורערת חורצת לשון חדה נועזת לכל הזוועות שראיתי באתרי החדשות. איזו התמכרות לדרמה. תערובת של אנושיות ועל אנושיות. הרבה קצוות והעורבנים בחצרי מצקצקים כתמיד. כתמול שלשום מנשנשים את התותים שנשרו.
הילדים שלי משוטטים עכשיו במגרש כדורגל.
יש מוזיקה טובה. אני מכינה אוכל לשישי.
תודה על השפיות. ככה אני נושאת באחריות האישית שלי ומדברת לעצמי בקול בזמן שאני במטבח לבדי. לשמור על שפיות זו אחריות אישית. תמשיכי לבשל אל תתנצלי שאצלך יש כרגע שפיות.
(בתמונה: צועדת את הדרך שלי. ממש כמו כולם)
