אֲנִי מַקְשִׁיבָה לָהּ, לְתִקְוָה שֶׁלִּי.

לִפְעָמִים בַּלַּיְלָה,
כְּשֶׁכְּבָר מַמָּשׁ חָשׁוּךְ בַּחוּץ,
עוֹלָה וּמִתְדַּפֶּקֶת עַל דֶּלֶת לִבִּי,
תִּקְוָה סוֹאֶנֶת.
וְהַתִּקְוָה שֶׁלִּי אוֹמֶרֶת לִי, שֶׁהַכֹּל מַמָּשׁ בְּסֵדֶר.
שֶׁהַכֹּל נִמְצָא בְּתוֹךְ הַסֵּדֶר.
וְהִיא לוֹחֶשֶׁת לִי כָּל מִינֵי מִלִּים מַרְגִּיעוֹת
וּמְסַפֶּרֶת לִי שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה רַק הוֹלֵךְ וְנַעֲשָׂה טוֹב יוֹתֵר,
מֵרֶגַע,
לְרֶגַע,
וְשֶׁהַכֹּל קוֹרֶה בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לִקְרוֹת.
בְּבִטָּחוֹן, הִיא מַפְצִירָה בִּי שֶׁאַפְסִיק כְּבָר לַדְּאֹג,
לָהּ וְלִי וְלוֹ וְלָהֶם וְלָהֶן.
כִּי כֻּלָּם הֲרֵי יִהְיוּ בְּסֵדֶר, כִּי הַכֹּל בְּסֵדֶר וְהִנֵּה הִיא כָּאן,
וּסְלִיחָה שֶׁהִתְעַכְּבָה כָּכָה…
אֲנִי מַקְשִׁיבָה לָהּ, לְתִקְוָה שֶׁלִּי.
וּלְבַסּוֹף גַּם פּוֹתַחַת לָהּ אֶת הַדֶּלֶת וּמַכְנִיסָה אוֹתָהּ פְּנִימָה אֵלָי וּמִתְיַשֶּׁבֶת מוּלָהּ.
מוֹזֶגֶת לָהּ כּוֹס תֶּה וְגַם לִי.
וְכָכָה
מֵרֶגַע,
לְרֶגַע,
לְרֶגַע,
אֲנִי מַתְחִילָה לְהַאֲמִין לָהּ,
שֶׁהַכֹּל מַמָּשׁ בְּסֵדֶר, שֶׁהַכֹּל נִמְצָא בְּתוֹךְ הַסֵּדֶר,
שֶׁהָעוֹלָם הוֹלֵךְ וְרַק נַעֲשָׂה טוֹב יוֹתֵר.
מֵרֶגַע,
לְרֶגַע.
הִיא מְסַפֶּרֶת לִי שֶׁאֵין לְאָן לְהַגִּיעַ,
שֶׁהַכֹּל קוֹרֶה בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לִקְרוֹת,
שֶׁהִיא כָּאן,
וְשֶׁזֶּה רַק מִשְׁתַּפֵּר וְהוֹלֵךְ,
הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּפֵּר.
וַאֲנִי מְחַיֶּכֶת,
לְעַצְמִי וְאֵלֶיהָ.
מַבִּיטָה בָּהּ בְּרוֹךְ,
בְּתִקְוָתִי הַסּוֹאֶנֶת, הַנְּחוּשָׁה וְהַבְּטוּחָה כָּל כָּךְ.
אֲנִי מֵישִׁירָה אֶת עֵינַי הַיְשֵׁר אֶל עֵינֶיָּה הַשְּׁלֵווֹת,
מִתּוֹכָן קוֹרֶנֶת אֵלַי תְּמִימוּת אֵינְסוֹפִית. אֵינְסוֹפִית.
מָתַי שֶׁהוּא,
נִרְדַּמְתִּי בַּסָּלוֹן.
אֵיבָרַי רָפוּ וְנִשְׁמְטוּ עַל הַכַּר,
לִבִּי שָׁקַט.
חֲלוֹמוֹת כְּבָר נֶעֶרְמוּ בַּפִּנּוֹת הַתּוֹדָעָה וְהֵחֵלּוּ נִרְקָמִים וּמִתְגַּבְּשִׁים.
הִתְעוֹרַרְתִּי כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי אוֹתָהּ יוֹצֵאת אֶת בֵּיתִי.
הִיא צָעֲדָה בְּשֶׁקֶט הַחוּצָה,
חָמְקָה אֶל הַלַּיְלָה הֶחָשׁוּךְ.
אוּלַי עָבְרָה לִנְקֹשׁ עַל דְּלָתוֹת אֲחֵרוֹת?
הַיָּמִים עֲמוּסִים.
אֲפוּפַת שֵׁינָה,
נִרְדַּמְתִּי שׁוּב, עִם הַבִּטָּחוֹן הַנָּעִים, שֶׁהִיא כָּאן.
מִסְתּוֹבֶבֶת לָהּ בֵּינֵנוּ.
נוֹקֶשֶׁת עַל הַדְּלָתוֹת בְּשָׁעוֹת קְטַנּוֹת.
אֲנִי מַקְשִׁיבָה לָהּ, לְתִקְוָה שֶׁלִּי.

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

פוסטים אחרונים

הצעות, מודעות ועידכונים

הסתיו בפתח

אשכרה.
הסתיו בפתח.
אני יושבת מחוץ לפתח ביתי. צינה. קור. אני מביאה לי משהו להתכסות. יש לי עור ברווז. כמה זמן לא היה לי עור ברווז. הצרצרים מצרצרים סביבי. מקיפים אותי בצר-צר- צר-צר הקצוב, העיקבי שלהם.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

לפתוח חלון ביחד

כמו צעידת ערב, ברחוב עירוני, מלא בחלונות מוארים כך אני גוללת לאורכו של הפייסבוק שלי בשעת לילה מאוחרת.
מציצה פנימה בסקרנות ובפליאה אל תוך חייהם של אחרים. של אחרות. רק לפעמים אני מתגלה בפניהם, שידעו שנעצרתי לרגע אל מול חלונם המואר.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

כשהאהבה נוכחת

"כשהאהבה נוכחת, כל החלקים הלא אהובים, באים אליה כדי להרפא.
החלקים הלא אהובים שלי נבגדו ולכן הם לא בוטחים באהבה"
(אוהד פלא)

קרא עוד