בואו חלקים לא אהובים.

בואו נפגש בנוכחותה של האהבה:

 

קנאה.

 

רגש שאני עסוקה בו כבר תקופה.

חוקרת אותו בתוכי, משחקת איתו.

תכלס' זה רגש נורמלי לחלוטין, הגיוני ומתבקש שמשום מה, יצא לו מוניטין די גרוע. יצא שהוא רגש לא קרוא, לא אהוב. קנאה זה רגש לא מורשה באופן מיוחד. רגש כזה, שבדרך כלל לא מתהדרים בה ומתקשטים בה כמו שאנחנו עושים בכיף ולפעמים אפילו בגאווה עם העלבון, עם טראומות או עם כעס.

 

קנאה זה רגש די מוקצה. קנאה היא נתעבת, היא צהובה, היא שורפת, היא סמיכה, ירוקה ודביקה, קנאה היא מסוכנת ובגדול אין לה הרשאה מוסרית, נדיר שמחבקים אותה בשתי ידיים כשהיא נכנסת בדלת הבית עם הקניות שלה.

 

האמנם? מוכר?

 

אותי באופן אישי הקנאה, די מפחידה.

ואשתף אתכם שהפחד הזה, הוא עניין דו צדדי.

 

מצד אחד, אני מאוד חוששת שמקנאים בי (או לי). לא בא לי על זה.

למה? כי מיד אחרי שזה מלטף לי בנעימות את האגו אז ריח לא טוב, מתפשט באוויר החדר. למדתי שיש משהו הרסני בקנאה, אווירת תחרות ומתח נוצרת, השוואות ומדידות נפרשות מקיר אל קיר, עין הרע נפקחת עלי ובעיקר בדר"כ כשקנאה נוכחת בין שניים ומוחרשת ומטואטאת תחת השטיח, מחוסר לגיטימציה להתבטא, אז לא באמת מתאפשר למפגש להתקיים. יש יותר סיפורים, יותר רעיונות ודמיונות. פחות אמת, פחות אותנטיות.

 

מצד שני אני גם חוששת להרגיש קנאה בתוכי כלפיי אחרים.

תרבותית וחברתית קיבלתי את המסר ש"לקנא זה נמוך".

מה? אני לא מרוצה ממה שיש לי? למה אני מקנאה בה?

למה אני לוטשת עליו עיניים צרות? לאהוב את מה שיש וכל זה…

 

אז זהו שלא. אני רוצה להצהיר פה שקנאה זה רגש מעולה, אחד המשובחים. אני רוצה להזכיר שקנאה היא אחת הדרכים היא שימושיות והכי נפוצות ללמידה ולהתפתחות. כילדים, קנאה זה מה שגרם לנו ללמוד ללכת, לדבר, לקפוץ, לקרוא, כמעט כל דבר שלמדנו היה כרוך ברגש הזה.

 

לילדים אין בעיה להגיד "גם אני רוצה כמוהו". ילדים מתחרים על כל שטות, משווים, מודדים, מקנאים, משחקים. קנאה מייצרת מוטיבציה אדירה להתפתחות, ויש לה חלק גדול מאד בגדילה שלנו. אבל איפה שהוא, בטח בתחילת גיל הנעורים רגש הקנאה עבר "מיתוג גרוע", כמו שמיניות עברה, כמו שעיסוק ודיבור על כסף עברו, פתאום גם נהיה אסור לי להגיד, שאני נערה שמקנאה. מקסימום יכולתי לומר במילים מכובסות ש"אני מחפשת השראה", כי הגעתי לגיל שאני אמורה להיות שלמה עם עצמי.

פתאום זה היה פחות לגיטימי לומר שאני מרגישה מכוערת או שטעיתי. פתאום ציפיות מעצמי לקבלה רדיקלית הופיעו ואיתן שאיפות ללקיחת אחריות על החלקים הפחות טובים שבי. קנאה הפכה להיות בצד החשוך ההוא של הרגשות הרעים והאסורים.

 

קנאה זה אחד הצללים של כל מסע התפתחות ואם תהיו כנים וכנות, תבחינו שזהו אחד השותפים הפעילים שלכם בכל שיטוט בפייסבוק.

כמו שפחות לגיטימי להגיד "טעיתי וקיבלתי החלטה לא טובה", אלא מקובל יותר לומר "זה היה מדויק, הייתי צריכה את השיעור הזה".

כמו שפחות לגיטימי להיות בתחרות ושההצלחה שלי תהיה על חשבון מישהו אחר, אלא מקובל יותר לשדר "כולנו ביחד, שיתוף פעולה תמיד עדיף". ככה גם קנאה, היא תחושה פחות לגיטימית ובמקום להגיד בפה מלא שאני מקנאה, למדתי לומר "אני שואבת השראה" או פשוט לשתוק אותה.

 

קנאה זה אחלה. טוב לי לדעת שאני מקנאה ואני מקנאה. לפעמים אפילו טוב לי לדעת שמקנאים בי. אני חושבת שקנאה לא באה על חשבון אף אחד. אני מזכירה לעצמי ולכם שאם אני מקנאה, או אם מקנאים בי, שום דבר לא נגרע, רק מתרחב, מתבהר, מתחדד ויוצא אל האור. ילדים מקנאים, כולנו מקנאים, ככה זה ואתם יודעים מה? כולנו ילדים.

 

אז מה יש ברגש הזה שיצא לו כזה מוניטין גרוע?

למה הוא מוקצה? לא מדובר?

במי אתה מקנא? במי את מקנאה?

זה שיחה שבתוכך, בינך לבינך, היא שיחה לגטימית? או שאסור לך לשמוע אותה? יש קשר בין מה שהשגת בחיים לבין קנאה שנתת לה ביטוי?

דיברת עם הילדים שלך על קנאה? נסו זה כ"כ מעניין להקשיב להם, הם מקנאים ללא אשמה, ללא בושה וללא פחד. מקנאים כי מותר להם וחופשיים עם זה. גם לך מותר.

 

אני רוצה להציע לכם שתתייגו כאן מישהו או מישהי שאתם מקנאים בו או בה וכיתבו גם למה. כן ככה פשוט וקל. לקנא בלי פחד, בלי בושה שיראו לי, כמה זה מפתיע שאפשר.

למה לך לעשות את זה? כי באופן מפתיע זה משחרר, זה נעים, זה מאורר. האפשרות לדבר על זה ולא להרגיש את הגיבנת הזו ביננו. רק אם תנסו אז גם תדעו. חוצמזה יש לקנאה כוח להיות מגנטית ויש לה גם כוח להיות בור.

איזה כיף זה לקנא ולהרגיש בפליאה, את כוח המשיכה שלה פועל דווקא לטובתך?

אני חושבת שאנחנו מקנאים רק במה שגם אנחנו ראויים לו. ואנחנו ראויים. ראויים למלא דברים. אני רוצה להצהיר פה שאני כבר לגמרי מאמינה ברגש הזה ולא מפחדת ממנו אני אפילו רוחשת לו כבוד ואהבה. כ"כ הרבה דברים השגתי בזכותה.

 

ככ קמאי לקנא (יעקב ועשיו תודה עליכם ששמתם את זה ככה לפרצוף, כבר על ההתחלה)

ככ אנושי לקנא.

ככ הגיוני.

יצא לכם לקנא בעצמכם?

תשמעו… זה הכי מגניב.

 

שורת סיום אחרונה וחוצפנית ממש, שאין לה בכלל קשר לפוסט הזה תוקדש ל"פינת השיווק" שלי:

קורס ההכשרה הרביעי של ידיים פשוטות נפתח ב4/3/21 אני מקנאה בי שאעביר אותו שוב ונרגשת להכיר את כל מי שמצטרפת וכל מי שמצטרף, לדרך הזו שסללתי. אגב, קנאה לגמרי הייתה חלק ממה שאיפשר לכל הדבר הזה לקרות בעולם. פרטים נוספים, נו… אתם יודעים איפה.

 

בתמונה – אחותי הקטנה ואני בסופ"ש אצל אמא. כ"כ הרבה שנים, קנאתי בה שהיא מנגנת ושרה על הגיטרה, מהרגע שהיא התחילה לא הפסקתי לקנא בה.

וזה בכלל בלי להזכיר את אחי הגדול המוזיקאי. השנה הצטרפתי אליה עם גיטרה משלי. אני עדיין מקנאה בה, היא ככ יותר טובה ממני בזה וזה בא לה בכזו קלות.

אוף! נעמונת יא מעצבנת אחת ומוכשרת. איך אני אוהבת אותך! איך אני מקנאה בך. אוף איך אני מקנאה. גם בך עמית. גם בך אני מקנאה לאללה.