זה פוסט על הגיל שלי, על המעבר מ״מסופרת״ ל״מספרת״ ועל שינוי תמונת פרופיל בפייסבוק:
אנחנו משוחחות בטלפון, שיחת הכרות כזו, שתאמנו אותה לשעת צהריים ששתינו פנויות בה.
היא משתפת מה הביא אותה להתקשר אלי ולבקש לעצמה ״ידיים פשוטות״, משתפת מה שלומה ובאיזו תקופה וסיטואציה היא נמצאת כרגע בחיים.
אני מקשיבה לה, מדי פעם שואלת שאלה, מנסה להבין איך והאם אוכל לעזור לה והאם אני המענה הנכון לצורך שלה.
לבסוף אני מסבירה לה ״איך אני עובדת״, איך אני מתמחרת את המפגשים איתי ומה פנוי לי בתקופה הקרובה בלו״ז.
יש ביננו כימיה טלפונית, השיחה זורמת בנעימים והיא מסקרנת אותי, נדמה לי שגם אני אותה.
בסוף רגע לפני שמנתקות היא אומרת לי:
רעות, אני חייבת לשאול אותך שאלה שמעסיקה אותי מהרגע שראיתי את העמוד נחיתה שלך, עם האיור שלך וכשקראתי את הפוסטים שלך… אבל לא הרגשתי נוח לשאול אותה וגם לאורך השיחה הזו, אני לא ממש מצליחה להבין ולפענח…
תגידי… אפשר לשאול בת כמה את בדיוק? פשוט.. הקול שלך מאוד ילדי והתוכן לא…
אני בת 35 אני עונה לה, בנימה שיש בה חצי התנצלות, כי נדמה לי ששמעתי, שהיא רוצה שאהיה גדולה ומבוגרת, אישה טובה ובשלה כזו, עם ״ים של ניסיון חיים״ ונדמה לי ש35 לא מספיק טוב לה.
אה… אז אני הרבה יותר גדולה ממך… היא עונה לי ונדמה לי שאני שומעת גאווה קטנה וגם התבאסות קלה.
וואלה, אני עונה… ולא שואלת בת כמה היא.
רק ממשיכה להתגונן ולהתנצל לעומק ולהסביר באופן רשמי, שגם 35 זה גיל סבבה, כי הרי חששותי אומתו והגיל שלי אכן התגלה ״כגיל שגוי״.
אני אומרת לה שרוב האנשים, אולי בעצם חצי מהאנשים, שאני עובדת איתם, הם משמעותית, יותר גדולים ממני ושאני אוהבת את זה ומסתדרת עם זה ודווקא פה… ודווקא שם…
הוא בן 60 אוטוטו, היא הייתה בת 80 פלוס, ההוא שסיימתי ללוות בן 42, היא בת 44, ההיא מלפני חודש בת 39, ההיא שכבר שנה וחצי אני מלווה בת 54 ואפילו החבר הכי משמעותי וקרוב אל ליבי בימים אלו, אוטוטו חוגג 77.
ואז פתאום, ביני לבין עצמי, אני קולטת, שאני ממש ממש מתנצלת בפניה, שאני רק בת גילי ולא יותר מזה…
ואני עוצרת את שטף ההתנצלות וההסבר שלי ומשתפת אותה במחשבות האלו ובניחוח של ההתנצלות הזו שהרחתי מהמילים שלי וממה שטמנתי ביניהן.
וזה כבר עושה טוב, העצירה הזו, ומביא אותנו לשוחח על כל זה בפתיחות פשוטה:
על הגיל שלנו ועל החשיבות שלו וחוסר החשיבות שלו, על הצורך שלה, על הצורך שלי, על החשש והספק וכו וכו׳
וכשהשיחה מסתיימת ושוב נעים לי ונוח לי, עם הגיל שלי, עם הגודל שלי והקוטן שלי, אני קולטת שאתמול באופן לגמרי לא מודע, זה גם קרה לי, התנצלתי בפומבי וממש באותו נושא, רק שאתמול זה היה לגמרי הפוך, ובמקום להתנצל במילים שאני קטנה, התנצלתי, באמצעות תמונות, על שאני גדולה:
אתמול שמתי תמונת פרופיל חדשה (בפרופיל האישי, לא העסקי) וזה הלחיץ אותי, כי זה תמיד מלחיץ להחליף תמונת פרופיל (מה, לא?) אז קצת התנצלתי בהערות, שכתבתי מתחתיה והסברתי למה עשיתי את זה… ובגלל שהתמונה שהחלפתי הייתה תמונה רצינית כזו של גדולות, של נשים אמיתיות וצילם אותה שחף, שהוא צלם מקצוען, תמונה שאני נראת בה מבוגרת או יותר נכון, בוגרת, אז מיד כדי לאזן את הרושם ומתוך התנצלות פנימית, מיד עידכנתי גם את תמונת הקאבר שלי (שזה קצת פחות מלחיץ) ושמתי שם תמונה שלי כילדה בת 4 עם שני האחים שלי בלונה פארק, תמונה באיכות גרועה ושאני מחייכת בה בשטותיות חיננית.
״יופי זו תמונה, שתאזן את היחסים בין הגדולה שהיא לקטנה שהיא״ כך חשב לו הלא מודע שלי מחשבות חרישיות.
בעצם כדי שלא אצא גדולה מדי ורצינית מדי, אז נבחרה לה, תמונת קאבר שבה רואים אותי כילדה קטנה ושובבה, ״ככה היא לא תבהל מתמונת הפרופיל הבוגרת שלה, ותזכור ותזכיר לכולם שהיא בעצם תמיד גם וגם״
כך בערך, בחר לי הלא מודע שלי את התמונות החדשות וממש לא שיתף אותי בתהליך…
האמת, שרק עכשיו ״עליתי עליו", כלומר, עליתי עליי…
ומה אני בעצם רוצה להגיד לכם בכל זה?
קודם כל שאני לא מודעת… ואז כשאני מתוודעת זה די מביך. אבל לא, לא זה מה שרציתי להגיד.
רציתי להגיד, שהגיל הכרונולוגי שלי ידוע לי. יש לי תאריך לידה ויום הולדת פעם אחת בשנה.
אבל הגיל המנטלי שלי, הוא גיל שמשתנה לי כל הזמן, אפילו כמה פעמים בשעה אחת.
לפעמים אני מרגישה אחראית, מבוגרת ובוגרת, מרגישה עתיקה כאילו אני חיה כאן בעולם כבר מלא מלא זמן… יש לי תובנות וראייה בהירה ועמוקה וחדה ואני מתחברת בקלות לאנשים שמבוגרים ממני.
לפעמים אני מרגישה ילדה צעירה או נערה נטולת נסיון והקשר.
הרוב מעומעם, רדום וחסר צורה. אני לא מבינה, לא יודעת, פשוטה, אני טרוויאלית, בסיסית ומתחברת בקלות לילדים, משטתה עם הבנים שלי ועם ילדים אחרים.
בדר״כ אני חיה על המנעד הנמתח, שבין שתי הקצוות המובחנות האלו.
לפעמים הגיל שלי הוא בעל משמעות וחשיבות ברורה ולפעמים הוא ממש נטול וחסר ערך.
זה משתנה ומתייצב מכל מיני נסיבות, לא חשוב כרגע מהן, אבל אני בטוחה, שגם אתם מרגישים ככה וחיים את ההשתנות התמידית הזו של הגיל המנטלי, אל מול הסטטיות המתריסה של הגיל הביולוגי, זה שנע ומשתנה בספרה אחת, רק כלפיי מעלה ורק כשכדור הארץ מסיים להשלים עוד סיבוב.
אבל חוץ מההשתנות הזו רציתי גם להתעכב על הרגע הזה, שבו אני ראיתי והבחנתי שאני ״מסופרת״ ובחרתי להפוך ל״מספרת״, כלומר הרגע שבו בחרתי לשתף אותה ב״סיפור שרץ לי בראש״ ובהתנצלות שלי על הגיל שלי ועל הנסיון שלי להתאים את עצמי לסיפור שלה.
אני חושבת שברגע הזה, הפכתי למספרת של הסיפור, כלומר לקחתי חלק, הפסקתי להיות דמות ״מסופרת״, לא נסחפתי לכל מיני סיפורים שאולי מתרוצצים אצלה, וגם לא לאלו שהחלו להתרוצץ אצלי.
וברגע הזה, שהפכתי למספרת וכבר לא הייתי המסופרת והפכתי את השיחה הלא מדוברת לשיחה מדוברת.
ברגע הזה, הרגשתי שנפגשנו באמת.
כי 2 סופרות יכולות להפגש זו עם זו, אבל לדמויות דמיוניות, מסופרות…
להן זה קצת יותר קשה ומורכב להפגש.
וברגע הזה של השיחה שנפגשנו באמת,
זה כבר לא היה ממש משנה, בנות כמה אנחנו, כי פשוט היינו.