זוהי קריאה לאחיותי הנשים.
זוהי קריאה לאחיותי הנשים.
אבל קודם כל סיפור שנכתב אתמול בערב:
השעה 21:00 והבן הצעיר שלי בן ה8 וחצי נתן לי עכשיו סטירה. אני הרמתי עליו את הקול ואמרתי לו בתקיפות ובזעזוע שיסביר לי מה זה היה עכשיו ולמה הוא עשה את זה?! השתוללתי מזעם כשהחזקתי את הלחי שלי ושיתפתי אותו שממש כואב לי. פעם ראשונה שזה קרה לי, לו , לנו וזה היה מבהיל. אני נבהלתי והופתעתי וגם הוא. לא הייתה בו כוונה לפגוע בי. אני בטוחה בזה.
ואתם יודעים למה נבהלתי ולמה אני בטוחה שהוא לא התכוון לפגוע בי? כי תשמעו את הרקע לסטירה הזו ותדמיינו את השעות היפות שקדמו לה:
היה לנו ערב מהמם, עשינו צחוקים ביחד.
שיתפתי פעולה עם איזו מתיחה תמימה ומתוקה שהוא רצה לעשות על אבא שלו בסרטון וואטסאפ שצילם והמתיחה הזו הצליחה לו בענק ואבא שלו עף עליו בתגובה והוא על עצמו.
אח"כ התחשק לו להכין שייק פירות ואני זרמתי ויותר מכך, לא עזרתי לו בכלל והוא עשה הכל מא' עד ת'! לקח כמה תותים, קילף בננה, סחט תפוז במסחטה דחף את הכל לבלנדר, הוסיף קרח, הפעיל, מזג.
יצא לו טעים. הכל עשה לגמרי לבד!
הרגיש מלך עולם.
הוא בן 8 וחצי וזו הייתה הפעם הראשונה שלו.
בגאווה וניצוץ בעיניים, הוא מזג לאח שלו הגדול וגם לי את המשקה המפנק.
פתאום הוא קלט שהוא יכול להיות עצמאי ולהכין עוד שיקיים בטעמים אחרים, בדיוק כמו שהכין את הראשון.
זרמתי על הבקשה הנרגשת שלו להכין שייק נוסף והסתקרנתי מה יקרה.
הפעם הוא בחר תפוחים ירוקים ועוד דברים אחרים ושוב פעם יצא לו שייק מדהים. הוא זרח מרוב עונג. עף על עצמו.
תוך כדי צחצוח השיניים הוא שאל אם יוכל להכין שייק כזה לחברים שלו כשיבואו, אמרתי שבטח אם יקפיד לנקות ולשטוף הכל כמו שעשה הערב ושרק יספר לי אילו פירות הוא רוצה שאקנה לו מחר. עשינו יחד רשימה.
הוא הודה לי שלא התערבתי לו בהכנת השייק, שרק צפיתי ונתתי לו עצה כשביקש או כשהיא הייתה הכרחית בעינו.
הוא הרגיש גיבור של עצמו וגם אני הרגשתי ממש טוב עם עצמי. אחרי כל הטוב של השייקים הטעימים והמתיחה שהצליחה, עוד ויתרתי לו על המקלחת כי די נשבר לי לנהל את העניין של הנקיון שלו, הוא בן 8 וחצי ובא לי שזה יבוא ממנו.
הוא הרי יודע מה זו מקלחת ואיך ההרגשה אחריה והוא גם יודע מה ההרגשה שלו בלי מקלחת ושייבחר מה בא לו להרגיש בגוף שלו. אני רק מזכירה לו שאחרי המאמץ יש רווח נעים כזה ושתמיד אחרי שהוא מתקלח הוא מבסוט לאללה.
ביקשתי שאם הוא לא רוצה להתאמץ על מקלחת הערב אז אני מבקשת שרק יעשה סירוק כינים יסודי, כי מהחיות הקטנות האלו שנדבקות גם בי, אי אפשר להפטר בדרך אחרת. הוא בחר רק להסתרק והרגיש שמח שיש לו כוח וחופש לבחור על עצמו.
לפני שנרדם הוא סיפר לי ששבר היום במגרש את השיא של הקפצות הכדור על רגל אחת.
באמת הצלחת יותר מ 19? שאלתי בפליאה.
מה איך זה שכבר שברת את השיא שהראת לי אתמול? אני נלהבת ממנו.
כן הוא אומר לי. נחשי כמה הצלחתי. הוא מאתגר אותי.
20? לא הוא עונה ומחייך.
21? לא,
22? לא
26? לא
מה יותר מ26?
כן!
אתה עובד עלי?
לא באמת, באמת!
כשאני מגיעה ל37 הוא סוף סוף עושה לי כן עם הראש ואני מתפעלת ממנו.
הוא מספר שאפילו חברים מהכיתה של אח שלו ראו אותו ושיש לו הוכחה, הוא שוב זורח מגאווה. שנינו נרגשים.
איזה אלוף אתה! אני אומרת לו ובאה לתת לו חיבוק הוא מזדקף לעברי מהמיטה, עומד לחבק אותי ופתאום אני מקבלת ממנו סטירה במקום חיבוק. בום!
אני בהלם.
לוקח לי זמן להתאושש וגם הוא לא כ"כ מבין מה קרה לו.
אני יוצאת מהחדר בכעס.
עוצרת רגע ונושמת.
זה היה ערב משובח, שהרגשתי בו האמא הכי טובה בעולם כולו ופתאום משום מקום, חטפתי מהבן שלי סטירה ולא חיבוק. אני מנסה להבין מה קרה פה ולמה הוא עשה לי את זה ורק אחרי כמה דקות של זעם ועלבון אני חוזרת לחדר. עדיין מזועזעת, רואה שהוא כבר מחופר בשמיכה וכשאני רואה אותו ככה מכונס, אולי אפילו מפוחד מהתגובה שלי מלפני כמה דקות.
פתאום אני מבינה.
בבת אחת אני מבינה את העניין.
וכשאני מבינה, אני מתקרבת אל האוזן שלו כי הוא כבר עמוק בשמיכה.
אני לוחשת לו שאני אוהבת אותו ושהוא ילד מקסים ומדהים ושאני חושבת שהסטירה הזו שיצאה לו מהיד אל עבר הלחי שלי, זה קרה לו לגמרי בטעות. זה נכון? הוא מהנהן בשקט. אני שואלת אותו אם הוא רוצה שאני אשתף אותו במחשבות נוספות שלי? אז הוא פוקח עיניים ומסתכל על הקיר אבל לא ישירות בעיניי ועושה כן כזה עדין עם הראש.
אני אומרת לו שהיה לנו ערב נהדר, שהגוף שלו התמלא בשמחה ובשובבות ובתחושת הצלחה בלתי רגילה, שהוא מרגיש חזק ויכול וגדול ושכשהוא בא לזנק עלי ולהתחבק איתי ולשמוח איתי, אז יצאה לו בטעות מכה ושאני יודעת שהוא אוהב אותי ולא התכוון לפגוע בי.
אמרתי לו שאני חושבת שגם הוא היה מופתע ממה שקרה ושבתוך תוכו הוא בטח מצטער על איך שהשמחה האדירה, הוציאה ממנו בטעות סטירה במקום לתת לי חיבוק ושזה באמת קצת מוזר ומפתיע ואפילו הוא לא כ"כ מבין איך זה קרה שככה פתאום זה מה שקרה. מה דעתך על ההסבר שלי? זה מרגיש לך נכון? שאלתי אותו.
כן בדיוק ככה אמא, הוא עונה לי ומחבק אותי בהקלה עצומה עם חיוך מופתע מהמהפך שעשיתי תוך דקות. סיכמנו שזה הפעם האחרונה שדבר כזה קורה ושזו טעות שלא תשוב על עצמה שוב. הוא הצטער באמת וחיבק אותי. שאלתי אותו איך זה מרגיש לו שהצליח לו היום 37 הקפצות והוא אמר שמעולה.
כיבתי את האור וטפחתי לעצמי על השכם.
הורות זו אומנות.
ת'שמעו לפעמים יוצא לי מדהים לפעמים יוצא לי ממש חרא, לפעמים אני עצבנית חלאס' ולפעמים מכילה ואמפטית לפעמים אני גם וגם, לפעמים מקבלת חיבוק לפעמים מקבלת סטירה (אני כותבת את הפוסט הזה כשעדיין כואבת לי הלחי) אבל על דלת ליבי כתוב שהאהבה היא התשובה לרוב השאלות.
אני מספרת את כל זה לא כדי להשוות בין אלימות גברית לקורבנות נשית. אל תתבלבלו. שיתפתי את זה כדי שנזכור אותה. נזכור את האהבה, גם כשקשה לנו עכשיו, נזכור אותה.
בואו נזכיר לעצמנו את האהבה והחיבורים שיש בתוכנו אל מול החדשות המצערות האלו.
אני קוראת לכן אחיותיי הנשים,
כי זה גם עלינו,
עלינו לתקן את העולם הזה איתם ביחד. ביחד איתם.
זה לא הם הגברים ואנחנו. זה אנחנו ואנחנו.
כואב לי לראות את הכעס משתולל ומתלהם, להרגיש דרך התגובות והפוסטים ששוטפים את הפיד שלי, את הפצע בין גברים לנשים מתרחב והולך. להביט איך השלום המיוחל בין המינים מתרחק. למה? למה? למה שוב?
אני חושבת על כל הגברים השפויים, המפותחים, בעלי המודעות, הלב ושאר הרוח בעולמי. חושבת על בנזוגי האהוב, על כל חבריי הגברים הנפלאים, על אב ילדיי, חושבת על כל גבר שאני מעריכה ומזכירה לעצמי שאני אפילו מגדלת שני בנים שהם יהיו הגברים של העתיד.
אני חושבת לעצמי איך מרגישים עכשיו הגברים האלו כשגל של שנאה נשית, שוטף אותנו? האם כל גבר הוא כרגע בחזקת נאשם? אשם? עלבון, אכזבה כעס מוטחים בשעות האחרונות בכל מי שנושא ז*^$ כי אי אפשר לסמוך, כי אפשר לדעת מאיפה זה בא. אם זה מגיע מהמשוטר ומהמפסיכולוג, אז על מי נסמוך? על מי? זה באמת כואב.
חברה טובה שלא מזמן ילדה את בנה בכורה, שאלה אותי ממש הרגע בוואטספ רעות, איך מגדלים בנים?
באהבה ובמסירות עניתי לה, בדיוק כמו שמגדלים בנות.
אני קוראת לכן אחיותיי הנשים.
זה גם עלינו.
זה גם עלינו לעשות את השלום, זה גם עלינו לבנות מחדש את האמון.
זה לא רק עליהם.
בדיוק כשם שעלינו ההורים לחנך באהבה ובמסירות ולעצור את הרכבת כשהיא גולשת במדרון חלקלק ואנחנו מאבדים את זה לגמרי כשאנחנו חוטפים מהילד או מהילדה שלנו סטירה, כך בדיוק עכשיו ותמיד עלינו הנשים להושיט יד לריפוי. להתחבר אל הגברים שלנו. לא להתנתק מהם. לעזור להם להיות שותפים לדרך ולא להפוך אותם לאויבים.
זה גם עלינו הנשים להושיט עכשיו כתף לאחים שלנו.
להזכיר להן שאנחנו סומכות עליהם.
לפחות למי שאנחנו כן סומכות עליו, אנחנו יכולות להזכיר, לא?
אני מאמינה שרק הגברים שנושיט להם יד לשלום, הם אלו שיצליחו להדיר את הפטריארכיה מחיינו. בואו נהיה להם שותפות מיטיבות. עזבו אתכן מנקמה.
כשהבן שלי סטר לי הערב, נשבעת לכם שכמעט סטרתי לו בחזרה. כאב לי ורציתי להחזיר.
יש מקום לכאב ולכעס, יש מקום לבטא אבל בחייאת תורידו את החרבות וההתלהמות והאלימות מהפוסטים ומהתגובות שלכן, זה אף פעם לא עושה טוב. בוא נזכור שלא כל מי שיש לו ז*& בין הרגליים הוא האויב שלנו.
איך אנחנו יכולות לעזור? איך אנחנו יכולות לעצור את המציאות המזעזעת הזו שבה נשים נרצחות, מותקפות ומסתובבות בתחושת פחד וחוסר אונים? איך?
אנחנו יכולות להתחיל בבית שלנו, עם הגברים שלנו ועם הילדים שלנו. להפעיל את הלב והתבונה שלנו. לתת לילד שלי לבכות כשכואב לו, לתת לכעס שלו מקום, לתת לבנים שלי להתגושש ללכת מכות, מבלי לעצור אותם כל רגע.
תנו לבנים שלכן להיות חלשים ופגיעים. תנו להם לבטא רגשות, גם דרך הגוף. אפשרו לעצמכן להביא את התבונה והחוכמה שלכן איפה שאפשר. כן יש קשר בין אלימות גברית לגידול ילדים וכשהם צומחים ויוצאים מתחת לסינר האמהי שלנו, בואו ניתן מקום מכבד וסולח לכל גבר המעז לטפל בטראומה שלו. בואו ניתן מקום לכל כאב גברי להחשף.
אנחנו יכולות להצדיע לכל גבר החושף את כאבי הילדות שלו ומאפשר לנו לדעת את ליבו. כן כן, עודדו את הגברים שלכן, אהבו אותם, תנו להם מקום ולגיטמציה להיות פגיעים וחלשים. קיראו להן לטפל בטראומות שלהם ממלחמות, לרפא את מה שפצוע, לדבר את הפחד שלהם מנשים, להפסיק את דחיקת הרגשות המתמשכת. כשהם יעשו זאת, כולנו נרוויח. בואו נסיר את האצבע המאשימה שלנו שמופנת עכשיו אל מגדר שלם. בואו לא נתבצר.
אני מאמינה שגברים שמותר להם להרגיש ולבטא רגשות, להיות חלשים, לכעוס בצורה מווסתת, להיות מחוברים לחלק התוקפן שלהם ולעשות איתו עבודה התפתחותית לא יתפוצצו לנו ככה פתאום בפרצוף (אין שום קשר לסיפור על הבן שלי). בכותרות חדשות מצערות. אחרת נשאר תמיד הם ואנחנו. הם הגברים ואנחנו הנשים.
אני אמא לשני בנים והם יהיו הגברים של מחר.
הם אלו שיביאו את השינוי לעולם הפצוע הזה, שגם לי יש בו חלק. אני לא רוצה לנקום בהם ולהרחיק אותם. אני רוצה איתם שלום.
אני בוחרת לעשות שלום בבית שלי, שלום עם הגברים שסביבי. גם בימים האלו. אני יודעת וזוכרת שלא כולם מנוולים, לא כולם מסוכנים, לא את כולם צריך לסרס כמו שקראתי בכמה קבוצות פייסבוק.
ואת מה איתך?
איך את מסתכלת היום לגברים שסביבך בעיניים?
את זוכרת שהם שותפים שלך לריפוי העולם?
איך את מגדלת את הבנים שלך לבכות ולבטא רגשות?
את זוכרת שהם הגברים של מחר?
מה כתוב על דלת ליבך?
הפוסט הזו נכתב גם עבורי.
גם אני צריכה את התזכורת הזו.
מוזמנת להזכר בכל גבר שאת מאמינה בשותפות איתו, מוזמנת לשלוח ולשתף את הפוסט הזה לכל גבר שאת מאמינה בגבריות המיטיבה והמרפאת שהוא מביא לעולם.
מוזמנת להזכיר לגברים שלצידנו שאנחנו ביחד בסיפור הזה, אנחנו לא נגדם והם לא נגדנו.
גברים, אנחנו זקוקות לכם איתנו בריפוי הזה ובאיחוי הפצעים, אנחנו לא נגדכן ואנחנו מאמינות שזה אפשרי. אתם שומעים אותנו?
בתמונה – בלנדר מלוכלך עם שאריות שייק. אני הולכת עכשיו לשטוף ת'כלים שנשארו לי מאתמול. זה סימבולי? אולי…
