השייכות היא 'קריאת ההרגעה' של האדם

בחודש האחרון התהליך איתה קיבל תפנית.
אני מחכה שהתפנית הזו תעביר אותנו איזה שלב
ומדמיינת איך יהיה לסיפור הזה ״סוף טוב כזה״,
כך שאוכל לסכם את התהליך לעצמי ולהניח אותו בסיפוק על המדף,
אולי גם לספר משהו ממנו לקהל הקוראים, (הלא תמיד ידוע וגלוי)
ובעיקר, בעיקר אני רוצה שיהיה לו סוף טוב, בעבורה.
אחרי תקופה ארוכה האופק נפתח ומתבהר לאיטו. צעד צעד.
אני חושבת שזה לא יהיה פומפוזי מדי להגיד שמרגיש לי כאילו עבור הסיפור הזה לבדו, המצאתי את ידיים פשוטות.
בא לי לכתוב פוסט קצר וגם פשוט.
לכתוב ולשחק.
לשחק במילים, במחשבות ובאותיות.
אבל הרי שום פוסט שלי לא יוצא לי קצר ופשוט…
בא לי פוסט פשוט וקצר, אולי בשביל הקונטרסט?
כי האמת היא שזה סיפור מורכב, סבוך וארוך והוא רחוק מלהיות משחק של מילים ואותיות ובטח הולך לצאת לי פה פוסט בהתאמה…
***
המחשבות שלי נודדות אל עבר מה שהוא מעורר בי, אל מחשבות שאותן אני יכולה לחלוק בניגוד לפרטים ולסיפור שישארו עלומים :
״השייכות, היא ׳קריאת ההרגעה׳ של האדם״, אמר לי פעם דני.
ואני מטיילת עם המשפט הזה כבר הרבה זמן. אולי שנתיים.
מבינה אותו כל פעם קצת אחרת. מספרת אותו למי שמתאים ולעצמי.
כשאדם מרגיש שייך, שייך לעצמו, לנפשו, לגופו, למשפחתו, לאיזה תחביב, לאיזה מקום, לעיסוק, לאדם אחר,
כשאדם חווה תחושת שייכות כלשהיא, לכל אלו או רק לאחד מאלו,
אז כמו נשמעת בתוכו ״קריאת הרגעה״ וכשהיא נשמעת אז אפשרי.
מה אפשרי?
הרבה דברים.
לרוב האנשים שאני מכירה, קריאת ההרגעה הזו של השייכות, היא קריאה מוכרת, היא נשמעת ומתנגנת כמו איזה פסקול למסע. מרוב שאנחנו מורגלים בה אנחנו לא מבחינים בה אבל לפעמים העוצמה של הקריאה משתנה ויש בפסקול הזה תנודות, שיבושים ולפעמים יש הפסקות מעיקות.
כשהקריאה חסרה אז מרגישים מיד.
כמה זה מרגיע להיות שייך. להיות שייכת.
למשהו כלשהוא, אבל בעיקר, בעיקר לבני אדם.
***
וכשאדם לא חווה שייכות וצליל ההרגעה הזה לא נשמע לו?
זה לא נעים, או מעציב וכואב
אבל לאורך זמן, לאורך שנים,
כשמשום כיוון, הקריאה הזו לא נשמעת
ויש רק שקט חד
ומהאופק הרחוק ההוא של העתיד, לא בוקע צליל או איזו הבטחה,
אז לצד התחושות האלו,
גם עולים שדים ורוחות והנפש מיטלטלת בעוצמה ואחכ היא פשוט צונחת לתהומות.
אל הבדידות.
ולפני שמתחילים לעשות משהו שמאפשר שייכות שמייצר שייכות,
צריך קודם לטפס מהתהומות אל גובה פני הקרקע. וכשמטפסים מהתהום או כשמהלכים על פני הקרקע, חוגגים על הגבעות או טובלים בנהרות,
צריך שיהיה לכל זה איזה ״עד אוהד״ (אחד לפחות).
***
בעלון הסברה ובאתר הזה כתבתי ש –
אני מאמינה ויודעת שההשפעה שלנו, בני האדם, אחד על השני היא עמוקה ורחבה. שהיכולת שלנו לעשות טוב, להיות לעזר ולגדול זה מזה, היא כוח עצום….
כתבתי ש – אני מגלה שגם אני יוצאת מהמפגשים, מחוזקת ושלמה יותר ושבעיני אין דבר תומך ומסייע מביחד אמיתי.
אני באמת מאמינה בכל המילים האלו ומודה על האפשרות הזו להביא אנושיות וקירבה, עשייה, יוזמה וזוג ידיים. אני מודה על המפגש ועל אותו ״כוח עצום״ של ביחד, שהוא גם כוח כל כך עדין ומזין.
אמר מישהו (לא זוכרת מי) ״הגיהנום הוא הזולת״ אבל אני חושבת שהזולת, לא פעם הוא עבורי גם גן העדן. אני רואה שגם ככה זה עבורה.
יצאתי דרמטית, אה?
קצת. אפילו הרבה.
גם לא יצא בכלל קצר
ולא פשוט,
אבל אז מה.

ולמי אתם מרגישים שייכות?
ואל איזה מקום אתם מרגישים שייכים?
כלומר, איך נשמעות ואיך נקראות ״קריאות ההרגעה״ שלכם? ולא פחות מעניין, איפה הן חסרות?
איפה הן לא נשמעות?

***
״הגעגוע מגיע מאותו המקום, שאליו אנחנו מתגעגעים״ (ז'אן קליין)
מעט הוצאתי את המשפט מהקשרו המקורי,
אבל זה מרגיש לי שייך, מרגיע ומתאים לסיים איתו ככה את הפוסט הזה.
***

בתמונה: בינתיים בזמן שאני דרמטית הם משחקים בפשטות, כאן בחצר, באותיות ומילים שאפינו לקינוח.

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

פוסטים אחרונים

הצעות, מודעות ועידכונים

הסתיו בפתח

אשכרה.
הסתיו בפתח.
אני יושבת מחוץ לפתח ביתי. צינה. קור. אני מביאה לי משהו להתכסות. יש לי עור ברווז. כמה זמן לא היה לי עור ברווז. הצרצרים מצרצרים סביבי. מקיפים אותי בצר-צר- צר-צר הקצוב, העיקבי שלהם.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

לפתוח חלון ביחד

כמו צעידת ערב, ברחוב עירוני, מלא בחלונות מוארים כך אני גוללת לאורכו של הפייסבוק שלי בשעת לילה מאוחרת.
מציצה פנימה בסקרנות ובפליאה אל תוך חייהם של אחרים. של אחרות. רק לפעמים אני מתגלה בפניהם, שידעו שנעצרתי לרגע אל מול חלונם המואר.

קרא עוד
מחשבות, תובנות והגיגים

כשהאהבה נוכחת

"כשהאהבה נוכחת, כל החלקים הלא אהובים, באים אליה כדי להרפא.
החלקים הלא אהובים שלי נבגדו ולכן הם לא בוטחים באהבה"
(אוהד פלא)

קרא עוד