אתמול לפני 7 שנים נולד לי ילד ואיתו לפני 7 שנים גם נולדה האמא שאני.
זה מפתיע אותי שאני עדיין מתמקמת בזהות הזו,
7 שנים ואני עדיין מנסה לברר את עומק החוויה הזו להכיל ולמשש אותה.
האם אפסיק אי פעם להיות מופתעת ואתרגל לזהות הזו?
מרקם כל כך קשה ורך יש לאימהות ובעיקר כזה שמשתנה, כל הזמן.
האם ההשתנות הזו תעצר כבר איפה שהוא?
לא… היא לא תעצר.
הורות זו התנועה הכי סטטית שפגשתי.
כל הזמן אני משתנה ומאז שנולד תמיד אני אמא.
מי הייתי קודם, לפני שהוא נולד?
האם אני עדיין? או שכבר לא?
ומה זה בכלל משנה, לזו שאני עכשיו?
כמה גמישות ונדיבות ויצירתיות חובקת בתוכה חווית ההורות.
כמה פליאה והשתאות מהקיום מהיקום מהאנושיות.
זו זכות? זה נתיב להתפתחות?
כן, ממש. אבל לפעמים אני חייבת להודות בכנות שלא בא לי על זה…
עזבו אותי בחייאת! תפסיקו עם הצרכים שלכם, אני עייפה, רצוצה, מבולבלת, שוגה, שוכחת את העיקר והעיניים שלי מתרוצצות, מחפשת את המבוגר האחראי בחדר.
מתישהוא, לפעמים בחסד, לפעמים מתוך חוסר ברירה. אני נזכרת שזו אני… אני האמא, אני היא אותו המבוגר האחראי שחיפשתי…
קיבלתי תפקיד מסעיר ומרגש במסע חיי ובתפקיד הזה אני אמא לשתי נשמות ענקיות שנמצאות במסע ייחודי משלהן.
ההורות מפגישה אותי עם כל האמונות שעדיין לא טיפלתי בהם, עם אלו השקריות ועם הנקיות והבהירות.
מפגישה עם כל המקומות שבהם האהבה שלי עדיין מצומצמת ועם כל המקומות שבהם היא רחבה לאין שיעור. ושם לא תמיד ברור לי איפה אני מתחילה ואיפה הם נגמרים.
במחיצתם אני לומדת לראות יותר ממה שמוגש לפני, לומדת שהעולם הוא בית.
במחיצתם אני מתגברת על עצמי, מרצה, מקריבה, מקשיבה לעומק, נכשלת ומצליחה, ושוב ושוב מגלה איך לאהוב.
מרגישה שכל יום אני מוזמנת לבחור מחדש להיות, אדם טוב יותר, כי הם מסתכלים עלי והמבט בעיניהם הגדולות והיפות, נוקב. נשקפת מתוכו אמונה. הם סומכים עלי שכשאני אסתכל עליהם, לא אפספס את העוצמה והיופי שבהם, לא אפספס את ליבם שכל כך ראוי לאהבתי.