קניתי השבוע בית!
טוב נו.. לא ממש בית וגם לא ממש קניתי, אבל למה להיות קטנונים?
בדיוק בית או כמעט בית, מה זה הרי משנה, אם אני כבר כמה ימים שמחה בטירוף?
אז עם השמחה הזו אני יושבת עכשיו לכתוב את הפוסט הזה:
בדרכי חזרה הביתה מהעבודה, אני מאפשרת ליוטיוב להיות הזה שבוחר לי ת׳שירים.
סה״כ אני סומכת עליו, יש לו טעם טוב ליוטיוב הזה.
אני אוהבת את ההפתעות שלו, לפחות עשרה יוצרים מעולים גיליתי בזכותו, ככה בעזרתו אני משלימה את כל ההשכלה המוזיקלית שלי, הלוקה בחסר…
אחרי נינה סימון, הוא פתאום בוחר לי את תגלית השנה שעברה :
ניק דרייק (מה זה הדבר המעולה הזה? ואיך אף אחד לא סיפר לי עליו עד היום?!).
ניק שר לי ברוך המלנכולי והבריטי שלו:
״מעולם לא הרגשתי משוגע כזה… מעולם לא ראיתי ירחים…מעולם לא החזקתי רגש בכף ידי…״ ואני מזמזמת איתו את הקצת מילים שכבר קלטתי ונחמד לנו ככה עם המזגן ויש נחת כזו של סוף יום.
ואז באמצע הסולו גיטרה שלו, כשאני עומדת ברמזור אדום.
פתאום… בום!
התמונה הזו מגיעה לי לוואטסאפ ומתחתיה כתוב:
״עשינו זאת!!!! בלעדייך זה לא היה קורה!״
עד שהרמזור הופך ירוק עוברות כמה חלקיקי שניות שבהן אני מנסה להבין מה זו התמונה הזו ומה הכוונה?
וכשאני מבינה אז הלב שלי מתמלא התרגשות גדולה מכף רגל ועד הלמעלה של הראש
וגם חיוך ענק נמרח לי מהאוזן עם השלושה עגילים ועד לאוזן עם השני עגילים.
הרי אני זו שהשביעה אותם… השבעתי אותם שישלחו לי תמונה של המפתחות… והם זכרו והם ושלחו לי!
אני מגבירה את הווליום ושרה לו לניק הזה בחזרה, בעברית צחה את השיר שלו אבל הפעם עם המילים שלי:
״מעולם לא הייתה לי עבודה שכ״כ מדוייקת ומתאימה לי…
מעולם לא חלמתי שאעיז ככה… מעולם לא האמנתי שאעשה דברים כאלה…״
ובקול רם אני גם אומרת לעצמי תודה על שהסכמתי להקשיב לבטן וללב ולצאת לדרך המקצועית הזו ואומרת גם תודה על ולכל מי שנותן בי אמון ומזמין אותי להושיט אליו את ידיי הפשוטות.
זה בכלל לא מובן ולא מאליו בעיני לקבל עזרה ועוד יותר לא מובן ולא מאליו למצוא את הדרך לבקש ולהזמין אותה מאישה זרה כמוני שפוגשים מדי פעם בפייסבוק.
והסיפור בקצרה:
צרור המפתחות וההודעה הזו משוייכים לזוג מתוק שליוותי לפני כשנה בערך.
הם רצו לקנות בית ולא הצליחו להניע את המהלך, לא לבד ולא ביחד.
אני (שמעולם לא קניתי בית), ליוותי אותם בתהליך ועזרתי להם להניע את הרצון ולדייק את הכיוון ולהתחבר אל האנשים הנכונים ובעיקר בעיקר להאמין שמה שהם רוצים אפשרי.
נפגשנו כמה פעמים ומשם הם כבר המשיכו לבד, כי סה״כ הם לא היו צריכים ממני הרבה, רק בעיטה בתחת, חיבוק מנחם לכוחות היזמיים הרדומים שלהם ותזכורת מתובלת באמונה שהם יכולים ושהכל הרי אפשרי.
לאט לאט, בלי בושה אני מגלה שזה מה שאני יודעת לתת: בעיטות, חיבוקים, תזכורות וגם יודעת לגשר בין פחד וקושי לבין רצון ותקווה.
כשנפגשנו לראשונה, אז סיפרתי להם שהם הזוג הראשון שאני מלווה בידיים פשוטות ושאני חוששת כי אני רגילה רק למפגשים של 1:1. אבל אין על קפיצות ראש למים קרים, לא? ואני קפצתי יחד איתם ושחינו 2:1 עד שזה הפך ל3 וזה הלך והשתפר ובסוף היה לנו מעולה ולמרות החששות אף אחד לא טבע ולא היה קר (ומאז היה לי כבר עוד זוג ועוד זוג והנה איכשהוא אני כבר קצת יודעת לשחות בשלישיות).
הפוסט הארוך הזה כבר מגיע לסיומו והוא מזכיר לי איזה פוסט אחר שעדיין לא כתבתי וכבר לא אכתוב. הוא קשור בתמונה שקיבלתי בוואטסאפ בשעת לילה מאוחרת לפני מס׳ חודשים ובה רואים כף יד מתוקה שזכיתי ללוות במשך 10 חודשים. בתמונה שקיבלתי היא הייתה להפתעתי מקושטת בטבעת אירוסין והמילים שצורפו אליה עשו לי גם כן ״בום!״ חזק בלב…
אבל כל זה (כמו האיש הכחול) כבר לגמריי לקוח מסיפור אחר…
(שמה לכם את הלינק בתגובה הראשונה לשיר היפה הזה של ניק דרייק – תעשו לעצמכם טובה ותעשו איתו הכרות?)