אני כותבת את הפוסט הזה עבורכם,
כי אולי אתם חיים בימים אלו לצד אדם שחולה במחלה כרונית וטוב שתדעו את זה.
אני כותבת את הפוסט הזה עבורכם,
כי אולי אתם עצמכם, כבר זמן מה לא בריאים ומתמודדים עם מחלה קשה ומאיימת חיים וטוב שתדעו שאתם לא לבד עם המחשבות והתחושות האלו. טוב לנרמל אותן ולשמוע אותן בקול אחר, כי הן לא רק שלכם.
אני כותבת את הפוסט הזה בשמם של האנשים החולים שליוותי, שאני מלווה בימים אלו ושאלווה בעתיד, כי רבים מהם שיתפו אותי שלהתהלך בעולם הניו אייג׳י עם מחלה קשה ומאיימת חיים ואיכות חיים, שבו כולם טוענים ש״מחשבה בוראת מציאות״ זה גם להתהלך עם בושה ועם ספק עצמי תמידי.
הספק התמידי – האם אני עושה מספיק?
האם אני עושה את כל שביכולתי כדי להחלץ מהמצב הזה?
אומרים לי שבכוח מחשבתי ותודעתי להרפא ואם אינני נרפא האם זה אומר שמחשבתי ותודעתי פגומות?
על המדף בביתם ולצד מיטתם עומדים ספרים בהם כתובים סיפורי הצלחה על אותם ברי מזל, שריפאו את עצמם ונחלצו משינייה הטורפות של המחלה האכזרית הזו או המחלה הכרונית ההיא.
אלו ספרים מעוררי השראה ותקווה, אבל כשהם ממשיכים לסבול ומצב מחלתם מתדרדר הם לעיתים מרגישים ככישלון נחרץ אל מול אותם הספרים שממשיכים להגיש להם לתמיכה, כמתנה מאירת עיניים מלאת כוונה טובה.
תחושת הכישלון האשמה והעליבות רק גוברת כשנתקלים באדם שריפא את עצמו בכוחות עצמו וללא שום רופא או תרופה. היא מתגברת כי מיד צפה ועולה השאלה – אולי גם אני אוכל? למה אין לי את האומץ ללכת בדרכו? ואם לא אצליח לשפר את מצבי ואין לי את האומץ האם זה אומר שאינני רוצה מספיק? האם זה אומר שאינני ״מוכשר לחיות״ כאן, כמו אותו אדם שכן נרפא בכוחות עצמו או בכוח תודעתו הצלולה? ואני הרי כל-כך רוצה לחיות ולהחלים…
בתודעתם של אנשים חולים נשאלות השאלות התמידיות:
מה מחולל את המחלה הזו? מדוע זה קרה לי? מדוע זה קרה דווקא לי ודווקא עכשיו? ולעיתים גם עולה השאלה: מה בי לא פתור ולא מטופל ומודחק כל כך שאיפשר למחלה הזו להתפרץ בתוכי? מה חלקי בדבר?
כי חלקם קראו ושמעו שכל מחלה בגוף, היא השתקפות של מחשבה ותודעה. חלקם מכירים בכך שהגוף הוא הבמה של הנפש ותחושת האחריות הזו על החולי שמתחולל על הבמה שלהם, מלווה לא פעם באשמה ובבושה.
״ואם גופי נושא מחלה אז זה ודאי אומר שמשהו בי, בפנימיותי לא תקין, שמשהו במבנה הפנימי שלי לא בסדר…״
״נדמה לי שיש אנשים שמסתכלים עלי ככה ואני מרגישה צורך להצטדק ולהראות להם שאני בסדר. שאני עדיין בסדר אפילו שחליתי, אפילו שמצבי מתדרדר. את יודעת… כאילו לא מספיק לי המבט הנוקב שלי על עצמי ותחושת האחריות יש גם את החשש מה חושבים עליי. מה אומרים עלי מאחורי הגב״
אלו הן באמת רק חלק מהמחשבות שזכיתי לשמוע ואני עוצרת כאן כי אני חושבת שזה מספיק כדי להזמין אתכם לקרוא אותן שוב.
הפעם ללא הרמת גבה, ללא השיפוטים והביקורת ורק לדמיין לרגע את הכמיהה הטבעית לחיות חיים בריאים לנוכח מחלה מאיימת חיים בעידן שבו האחריות למחלה נמצאת יותר מתמיד בידיו ובתודעתו של החולה.
יחד עם הבשורה הגדולה והמרגשת שבדבר הזה, זה גם בכלל לא פשוט…
אני מזמינה אותנו ״הבריאים״ להסיר את משקל האחריות והאשמה הלא מודעת שאנחנו מטילים על כתפיהם של יקירנו והחולים שאנחנו פוגשים במסע החיים, כי אם נביט בכנות פנימה נראה שבמידה זו או אחרת אנחנו לא פעם משאירים אותם לבד ע״י מילים ובהן תוכחה נסתרת, האשמה והטפות מוסר, שמוגשים במכבסת מילים מלטפת ובמסווה של תמיכה רוחנית שאמורה לעודד אותם, אבל שמשאירה אותם לבסוף לשאת לבדם את המשא הכבד הזה וכל אלו הרי לא באמת תומכים בהם להחלים, אלא להפך.
חמלה רכות ואהבה וידיעה אמיתית שהם עושים הכי טוב שלהם ושהנסתר ממילא רב על הגלוי, אלו דווקא כן תומכים.
אני שולחת תפילות בריאות ורפואה שלמה לכל מי שמתמודד עם מחלה כרונית או מחלה מסכנת חיים ומתפלל לנס או לסתם שיפור והטבה במצבו, לכל מי שמאושפז בביתו או בבית חולים באשר הוא, לכל מי שמתרוצץ בין רופאים ובדיקות, תורים ובתי מרקחת.
אני שולחת מכאן ברכות לכל מי שדואג ונותן ליקיריו את כל אהבתו ומאמציו, יומם ולילה בנדיבות ובמסירות אין קץ ומקווה שנהיה בריאים ונשאר בריאים.