ביום חמישי הקרוב יתקיים המפגש השביעי בקורס ההכשרה השני של ״ידיים פשוטות״. אנחנו בדיוק באמצע הדרך. שזה גם בדיוק השלב שבו התחלנו בקורס את ׳הסטאז׳ הפנימי׳.

מה זה אומר בעצם?

שכל 12 הקולגות שאנחנו מכשירות, שמגיעות לקורס מכל רחבי הארץ, כבר התחלקו לשש זוגות ושכל אחת מהן מתנסה עכשיו ׳בלקבל ידיים פשוטות׳ ומתנסה גם ׳בלתת ידיים פשוטות׳. אנחנו עושות את זה בתוך ״מרחב בטוח ומוכר״ על מישהי מהקורס שלנו. שלושה מפגשים לכל צד. שלושה מפגשים נותנת ידיים. שלושה מפגשים מקבלת ידיים. בשלב הבא של הקורס הן יתנסו ׳בסטאז׳ חיצוני׳ שגם הוא יימשך שלושה מפגשים, אבל זה כבר יהיה על מישהי/מישהו מחוץ לקורס, כדי להרגיש איך זה ״באמת״ וזו הזדמנות טובה להוסיף שאם יש בך סקרנות ורצון להיות חלק בסטאז׳ החיצוני המתקרב אפשר כבר עכשיו לכתוב לנו משהו שנדע.

זה חשוב כל כך להתנסות בלקבל, להתנסות בלבקש, להתנסות בתחושה של להיות זו שצריכה. למה זה כל כך חשוב?

כי כולנו כל כך רוצים לתת, לרפא, להעניק, להיות בשביל… זה בא לנו כל כך בקלות ובטבעיות, אבל מה עם לקחת? מה עם להתרפק על עזרה שמושטת אלינו ולהגיד מה רוצים ואיך הכי מתאים לנו? האם יש לנו יכולת להיות במקום הזה? במקום שמבקש? במקום שצריך?

אני חושבת שגם זה דורש אימון ושגם זה חלק בתהליך ההתפתחות שלנו ובאופן מוזר ומפתיע זה גם החלק הפחות מפותח שלנו.

וחוצמזה זה גם אולי אחד הדברים הכי גדולים שלמדתי בידיים פשוטות במשך חמש השנים שאני עושה ויוצרת את הדבר הזה. למדתי בתוך המציאות ולא כסיסמא שנתינה וקבלה הן 2 צדדים של אותה פרוסת לחם (מעדיפה עם אבוקדו) ושמי שרוצה לתת בנדיבות ובקלות צריכה גם לדעת לקבל ואפילו לדעת לקחת ולדרוש מדי פעם. כן גם זה.

לפני כמה חודשים היו אצלי בבית ליום שלם נורית ועדינה ששתיהן סיימו בשנה שעברה את הקורס הראשון שלנו ושתיהן נתנו לי במשך יום שלם ידיים פשוטות. זה היה לי כל כך כל כך כיף. תחושת הקלה ושמחה כשהלכו ליוותה אותי שעות וימים. לא זה לא היה לי מוזר, זה היה טבעי והגיוני. כל כך טבעי שרק כשהן יצאו ממני נזכרתי לצלם אותן לשאר השותפות שלנו לדרך וכתזכורת לעצמי שלקבל ולבקש זה כבר עושה לי טוב וגם מתגלגל ממני הרבה יותר בקלות.

ידיים פשוטות – הלוואי שהיה לי עוד זוג ידיים.