לפני שנרדמנו שיתפתי אותו שאני מתרגשת כי מחר אני מתחילה מפגש ראשון מתוך סדרת מפגשים עם מישהי חדשה.
מה, את עדיין מתרגשת לפני כל מפגש חדש? הוא שואל ואני שומעת שגם קצת מתפלא.
כן… אני עדיין מתרגשת וככל שעוברת השנים ואני צוברת יותר ניסיון אני אפילו עוד יותר מתרגשת.
איך זה? מה בזה מרגש אותך?
זה לא מה שאתה חושב. אני לא מתרגשת מאיך זה יהיה והאם זה יצליח לי הפעם וגם לא מתרגשת מלחץ או בילבול ומשאלות של ערך עצמי.
מה שמרגש אותי זה שמחר אני אכנס לתוך עולם של אישה אחרת, מחר אני מצטרפת לשותפות שיש בה הרבה פעמים אינטימיות בלתי רגילה, מחר אני אפגוש בלב פתוח מישהי זרה לחלוטין שטרם פגשתי ואני יודעת שיש סיכוי סביר שאני אבלה איתה שעות על שעות, אולי חודשים אולי אפילו כמה שנים ושביחד נצור ונניע, נדבר ונכיר.
אני מתרגשת מהאפשרות להשפיע, לתת, להקשיב עמוק למישהו שהוא לא אני…
מכל עשרות האנשים שאני מלווה הושפעתי, אני לומדת ומשתנה מכל מפגש כזה, לפעמים יותר, לפעמים פחות.
אני מתרגשת כי אני כבר יודעת מה זה אומר ללוות מישהו בדרך הזו של ידיים פשוטות.
ואף פעם אין לי מושג מה יהיה משך המסע הזה ומה יתגלה לי בו על עצמי, על החיים, על אנשים.
אבל אני יודעת שמחר בשעה 11 הוא מתחיל.
אז אני מתרגשת, כמו לפני יציאה לטיול חדש.
יציאה להרפתקה אנושית.
הנה מחר הפך להיום ועוד מעט 11.
ידיים פשוטות – הלוואי שהיה לי עוד זוג ידיים.