שבע שנים האפר שלה חיכה לה בסבלנות במחסן שליד החנייה בתוך כד חרס גדול, הוא חיכה לרגע שתמצא את הכוחות. אחרי שנתיים שאני עובדת איתה, מצאנו אותן. חפרנו ביחד בור גדול בחצר הבית שלה וטמנו בתוכו את הכד הזה, שהכיל את כל מה שפעם היה הגוף של אמא שלה.
כיסינו בארבע רגליים ובארבע ידיים, היה גם מעדר.
הכל היה פשוט להפליא, מרגש ונוגע.
צחקנו, אבל לא מתוך מבוכה, צחקנו כי היה ברגעים האלו משהו אירוני, כי היה בהם משהו על זמני. חיים ומוות משיקים מבטים, ליד כיסא כתר מפלסטיק, ליד צינור גינה וטרמפולינה. אמא ובת נפגשות שוב ונפרדות שוב ואני שם עם שתיהן ברגע יקר.
כשסיימנו לכסות והידקנו, היא אמרה לה, שהנה סוף סוף היא מקיימת את ההבטחה שלה והתנצלה על שלקח לה כל-כך הרבה זמן. היא ברכה והספידה אותה ולסיום במקום לשיר לה ביחד כמו שתיכננו, היא בחרה לשרוק לה את המנגינה האהובה עליהן.
אני התרגשתי לראות אותה שוב ילדה רכה. היא התרגשה שאני מתרגשת. צילמנו והסרטנו, שיהיה לה למזכרת.
הציפורים צייצו, משאית הזבל צפרה ואני הבטתי לשמיים ולאדמה וצרפתי בקול את המילים שלי
שיצאו לי ככה מהלב, בלי שתיכננתי.
אח״כ במזגן, הכנתי לנו ארוחת צהריים טעימה כמו אחרי הלוויה אמיתית וקישקשנו במטבח, כשסיימנו עלינו למחשב בחדר העבודה שלה וחזרנו לטפל בכל הבירוקרטיה המשמימה הרגילה, זו שאנחנו תמיד מטפלות בה.
________________________________
לפעמים העבודה המציאותית שיצרתי לי, עולה על כל מה שדמיינתי
והמציאות הזו יפה ומיוחדת.
אני מאמינה שלכל אחד ואחת יש את הזכות לעבוד ולהתפרנס ממה שהוא הכי טוב בו, שזה בעצם להיות מי שאתה ומי שאת. כשזה ככה, אז יוצא מאיתנו משהו מדוייק וזה יוצא גם בנדיבות ובקלות.
אני זוכה בעבודה שלי, כל יום לעזור לאנשים, לעשות את מה שקשה להם לעשות לבד.
מתוך המוכנות שלי להיות מי שאני ולהכיר בכוחות שיש לי, אני פוגשת סיפורים כל-כך מגוונים, נכנסת לבתים, למשפחות ופותחת מגירות של הלב שלא דמיינתי שישנן.
אני יודעת איך זה מרגיש להיות לבד מול קושי ויודעת כמה זה תומך כשיש מולו יחד וקירבה אנושית.
אני יודעת איך זה מרגיש כשמגישים לך אפשרות לשחרר, להרפות, להשען וכשמעניקים לצורך שלך, לא משנה מהו, זוג ידיים פשוטות, הקשבה ואהבה.
וכל יום בעזרת האנשים המיוחדים שאני מלווה, אני מלמדת את עצמי שלתת זה לקבל, ושלבקש עזרה ולקבל בחזרה, זו לא חולשה, זה כוח.