“and if i asked you to name all the things that you love, how long would it take for you to name yourself?” (יש כוכבית למטה)
מה כבר ביקשתי?
"לאהוב ולהיות נאהבת".
זהו. זה הכל?

מהו בכלל זמן? מה נחשבת הזדמנות? מהו ריפוי?

יהיה לי קשה לענות על כל השאלות האלו, מבלי להסתבך ולהתפלפל אז אני בוחרת לדלג עליהן כרגע בפשטות אבל אני כן אכתוב, שהמשפט הזה תפס אותי.

אוי ואי ואוי… גיליתי כמה סימנים של חלודה על המקלדת שלי ועל קיר הפייסבוק של ידיים פשוטות… אני חוששת שכבר שכחתי איך ניגשים לכתוב פוסט. מנגבת רגע את האבק מהמסך ומשתפת אתכם בגאווה נטולת בושה, שלפחות המצב הוא כזה מהסיבות הכי טובות שאפשר לדמיין:

קורס שלישי יוצא לדרך אחרי יותר מחמש שנים ש׳ידיים פשוטות׳ קיימות ואחרי עשרות תהליכים ומאות מפגשים וקורס הכשרה ראשון ושני מוצלח מאוד, אנחנו מציעות את

קורס ההכשרה השני של ידיים פשוטות הסתיים בחמישי האחרון. התבקשתי (על ידי עצמי) לכתוב 'נאום פרידה' במעמד חלוקת התעודות. זה מה שיצא לי:

אתן אתן אתן ואתה!

ביום חמישי הקרוב יתקיים המפגש השביעי בקורס ההכשרה השני של ״ידיים פשוטות״. אנחנו בדיוק באמצע הדרך. שזה גם בדיוק השלב שבו התחלנו בקורס את ׳הסטאז׳ הפנימי׳.

מה זה אומר בעצם?

״אז מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?״
ואפשר גם בגרסה הזו: ״אז מה את עושה בחיים?״
שזו ההתפתחות המאוחרת יותר של השאלה המצמצמת הזו.

כשדפנה הצטרפה אלי לשותפות בעסק זה לא היה כדי שגם היא תושיט ידיים פשוטות ויחד נהיה 4 זרועות ו2 לבבות. הקליניקה שלה הייתה מלאה והיא אישה עסוקה שיוצרת ועסוקה בפיתוח של דברים נוספים ומרשימים כמו "תנאים של חיבה" שזה פרוייקט מקסים במיוחד שדורש פוסט משל עצמו.

"כל שינוי מתרחש פעמיים, פעם אחת בדימיון ופעם שניה במציאות" (רובין שמאה)

תפס אותי המשפט הזה, אם כי נדמה לי שכל שינוי גדול ומשמעותי שעשיתי בחיי התרחש הרבה יותר מפעמיים לפני שבכלל מצאתי תעוזה בתוכי לדמיין אותו.

מעיין כתיבת הפוסטים שלי בידיים פשוטות התייבש, ריק.
כלום מכל כיוון. כלום.
כבר חודשים על גבי חודשים שלא הנבעתי מתוכי שום פוסט שמספר מה קורה בידיים פשוטות, כבר נצח שלא כתבתי שום פוסט שמביא איזה סיפור עם חוויה.

אני חושבת ש״ידיים פשוטות״ זה מקצוע מהעתיד, אבל בעצם הוא בכלל לא מקצוע חדש, זה יותר כמו מכונית ענתיקה שעברה ניקוי ועיצוב מחדש ומה שהכי נחמד זה, שלמרות כל זה עדיין אפשר לעסוק בו בהווה, להתפרנס מנתינה, לקבל מלא בחזרה ולעשות משהו משמעותי בניחוח ובגוון מאוד אישיים ולא פורמליים.

איך מספרים על דבר ממש גדול שקורה, בפוסט ממש קצר, שתכף יחלוף?
מנסה:
אלמלא כל הפניות מירושלים, ב״ש, ערד, מודיעין, תל-אביב, הרצליה, טבריה, צפת ועוד ועוד שמגיעות אלינו בכל שבוע, שמסורבות בנימוס בגלל המרחק והעומס, אז כנראה שבכלל לא הייתי חושבת על זה.