זמן לכל
שנה חדשה מגיעה.
כבר נוקשת לנו על הדלת עם הימים שמתקצרים ועם הביטוי ״אחרי החגים״ שמשתרע לו בכל פינה. שנה חדשה וכל כך הרבה יקרה בה.
שנה היא מרחב שלם של זמן, של עונות שנה, של תוכניות, ביטולים והפתעות מכל הסוגים ומי בכלל יודע מה יקרה בה ובתוכנו פנימה.
על תקווה ספקות ומחלות
אני כותבת את הפוסט הזה עבורכם,
כי אולי אתם חיים בימים אלו לצד אדם שחולה במחלה כרונית וטוב שתדעו את זה.
אני כותבת את הפוסט הזה עבורכם,
כי אולי אתם עצמכם, כבר זמן מה לא בריאים ומתמודדים עם מחלה קשה ומאיימת חיים וטוב שתדעו שאתם לא לבד עם המחשבות והתחושות האלו. טוב לנרמל אותן ולשמוע אותן בקול אחר, כי הן לא רק שלכם.
האם זה מקצוע מהעתיד או מהעבר?
אני חושבת ש״ידיים פשוטות״ זה מקצוע מהעתיד, אבל בעצם הוא בכלל לא מקצוע חדש, זה יותר כמו מכונית ענתיקה שעברה ניקוי ועיצוב מחדש ומה שהכי נחמד זה, שלמרות כל זה עדיין אפשר לעסוק בו בהווה, להתפרנס מנתינה, לקבל מלא בחזרה ולעשות משהו משמעותי בניחוח ובגוון מאוד אישיים ולא פורמליים.
אלמלא
איך מספרים על דבר ממש גדול שקורה, בפוסט ממש קצר, שתכף יחלוף?
מנסה:
אלמלא כל הפניות מירושלים, ב״ש, ערד, מודיעין, תל-אביב, הרצליה, טבריה, צפת ועוד ועוד שמגיעות אלינו בכל שבוע, שמסורבות בנימוס בגלל המרחק והעומס, אז כנראה שבכלל לא הייתי חושבת על זה.
המשפטים המרחפים בחלל
מאז שראיתי את הסרטון הרגיש הזה, בכל פעם שאני מבקרת בבית החולים, אני רואה כל מיני משפטים מרחפים בחלל ונוחתים לאנשים בדיוק 4 ס״מ מעל לראש או ליד הכתף.
היום כשהגעתי לביקור במחלקה, ראיתי מעל לראש של המאבטח בכניסה משפט, גם מעל לראש של האחות שישבה בקבלה הופיע משפט, גם לזו שמכרה לי קפה קר וגם למנקה במסדרון הרחב.
שבע שנים האפר שלה חיכה לה בסבלנות
שבע שנים האפר שלה חיכה לה בסבלנות במחסן שליד החנייה בתוך כד חרס גדול, הוא חיכה לרגע שתמצא את הכוחות. אחרי שנתיים שאני עובדת איתה, מצאנו אותן. חפרנו ביחד בור גדול בחצר הבית שלה וטמנו בתוכו את הכד הזה, שהכיל את כל מה שפעם היה הגוף של אמא שלה.
התקדשות
היא אמרה שבעבר הלא כזה רחוק, ככה זה היה ושהיום זה כבר אחרת.
היא אמרה שבעבר אנשים עשו את מסעות ההתפתחות הרוחניים שלהם דרך סיגופים, טקסים סודיים והתבודדות במקדשים ופירמידות, דרך עלייה לאתרי התקדשות מרוחקים בליווית כהנים וכוהנות. זה הסתדר לי טוב מה שהיא אמרה, כי בדיוק קראתי אז את ״התקדשות״ שכתבה אליזבט הייך, (קראתם?)
השבעתי אותם והם קיימו
קניתי השבוע בית!
טוב נו.. לא ממש בית וגם לא ממש קניתי, אבל למה להיות קטנונים?
בדיוק בית או כמעט בית, מה זה הרי משנה, אם אני כבר כמה ימים שמחה בטירוף?
אז עם השמחה הזו אני יושבת עכשיו לכתוב את הפוסט הזה:
פעם ראשונה שלי
תחשבו רגע על כל הדברים שעשיתם בפעם הראשונה.
חשבתם?
יופי.
ויש לכם כמה? ברור שיש.
יש לכם כבר טיוטה לספר, לא?
גם אני חושבת לעצמי על ״הכמה שלי״, אבל כדי להיות מפוקסת אז אני מתעכבת רק על השנה האחרונה.
כמה קילומטרים אפשר לנסוע עם מיכל ריק?
ציפצוף ומיד אחריו הנורית הכתומה נדלקת.
אויש נו! נגמר לי הדלק במיכל… אני ממשיכה לנסוע ותוהה: כמה קילומטרים אפשר לנסוע עם מיכל ריק? עד שבאמת הוא ריק? כמה אפשר עוד לסחוב, אחרי הציפצוף? משהו כמו 50 או 40 ק״מ, לא?
אני ממהרת עכשיו ואין לי את הזמן לעצור ולתדלק, אחרת אני אאחר אליה.