השכנה שלי מכינה עוגה וחסר לה פודינג וניל, היא באה לקחת ממני. יש לי לתת לה. איזו רגע של שפיות. תודה על זה.
כל מה שמופיע טבעו לחלוף.

אני ג'אנקית של מילים. אני ג'אנקית של לקחת את עיתותי בידי, כאילו יש לי מושג בכלל ממשהו.
לפעמים כשהמקינטה מבעבעת בלחש המבולגן שלה, אני מנסה לדמיין את עצמי נחה ככה. על מחצלת בים. באמצע השבוע כאילו כלום. עם גיטרה, כאילו לא כולם עכשיו… כאילו אין בכלל אנשים ש… כאילו מה לי ולמה שקורה עכשיו מסביבי… כאילו סיימתי את כל המטלות שבעולם כבר לפני שעות.

אבל קודם כל סיפור שנכתב אתמול בערב:
השעה 21:00 והבן הצעיר שלי בן ה8 וחצי נתן לי עכשיו סטירה. אני הרמתי עליו את הקול ואמרתי לו בתקיפות ובזעזוע שיסביר לי מה זה היה עכשיו ולמה הוא עשה את זה?! השתוללתי מזעם כשהחזקתי את הלחי שלי ושיתפתי אותו שממש כואב לי. פעם ראשונה שזה קרה לי, לו , לנו וזה היה מבהיל. אני נבהלתי והופתעתי וגם הוא. לא הייתה בו כוונה לפגוע בי. אני בטוחה בזה.

האם העולם שלנו מתאחד או מתפצל?
האם תקראו את ההצעה הממש שווה שנמצאת בקרקעית הפוסט?
אלו שמתחסנים ואלו שלא מתחסנים.