"המתנות המשמעותיות ביותר שיש לנו לחלוק עם אחרים, הן לא הכישרונות שלנו וגם לא המיומנויות שרכשנו אלא הכאבים שאנחנו נושאים והאופן שבו צלחנו אותם" (מצטטת כאן את עצמי).

כמו צעידת ערב, ברחוב עירוני, מלא בחלונות מוארים כך אני גוללת לאורכו של הפייסבוק שלי בשעת לילה מאוחרת.
מציצה פנימה בסקרנות ובפליאה אל תוך חייהם של אחרים. של אחרות. רק לפעמים אני מתגלה בפניהם, שידעו שנעצרתי לרגע אל מול חלונם המואר.

"כשהאהבה נוכחת, כל החלקים הלא אהובים, באים אליה כדי להרפא.
החלקים הלא אהובים שלי נבגדו ולכן הם לא בוטחים באהבה"
(אוהד פלא)

לִפְעָמִים בַּלַּיְלָה,
כְּשֶׁכְּבָר מַמָּשׁ חָשׁוּךְ בַּחוּץ,
עוֹלָה וּמִתְדַּפֶּקֶת עַל דֶּלֶת לִבִּי,
תִּקְוָה סוֹאֶנֶת.
וְהַתִּקְוָה שֶׁלִּי אוֹמֶרֶת לִי, שֶׁהַכֹּל מַמָּשׁ בְּסֵדֶר.
שֶׁהַכֹּל נִמְצָא בְּתוֹךְ הַסֵּדֶר.

השכנה שלי מכינה עוגה וחסר לה פודינג וניל, היא באה לקחת ממני. יש לי לתת לה. איזו רגע של שפיות. תודה על זה.
כל מה שמופיע טבעו לחלוף.

אני ג'אנקית של מילים. אני ג'אנקית של לקחת את עיתותי בידי, כאילו יש לי מושג בכלל ממשהו.
לפעמים כשהמקינטה מבעבעת בלחש המבולגן שלה, אני מנסה לדמיין את עצמי נחה ככה. על מחצלת בים. באמצע השבוע כאילו כלום. עם גיטרה, כאילו לא כולם עכשיו… כאילו אין בכלל אנשים ש… כאילו מה לי ולמה שקורה עכשיו מסביבי… כאילו סיימתי את כל המטלות שבעולם כבר לפני שעות.

אבל קודם כל סיפור שנכתב אתמול בערב:
השעה 21:00 והבן הצעיר שלי בן ה8 וחצי נתן לי עכשיו סטירה. אני הרמתי עליו את הקול ואמרתי לו בתקיפות ובזעזוע שיסביר לי מה זה היה עכשיו ולמה הוא עשה את זה?! השתוללתי מזעם כשהחזקתי את הלחי שלי ושיתפתי אותו שממש כואב לי. פעם ראשונה שזה קרה לי, לו , לנו וזה היה מבהיל. אני נבהלתי והופתעתי וגם הוא. לא הייתה בו כוונה לפגוע בי. אני בטוחה בזה.

האם העולם שלנו מתאחד או מתפצל?
האם תקראו את ההצעה הממש שווה שנמצאת בקרקעית הפוסט?
אלו שמתחסנים ואלו שלא מתחסנים.

אשמה.
רגשות אשמה
תחושות אשמה.
מכירה? מכיר?
מה היא עושה לנו? איך היא פועלת עלינו בקסמיה?

עם נכונות מלאה להתבטל התיישבתי לי על הספה ו… התבטלתי.
רגע, אבל איך מתבטלים?
האמת אני לא ממש יודעת.
שיחה פנימית החלה מתגלגלת לה ביני לביני:

🌺תתחילי בלעשות שלום🌺
איך אפשר לחוות עונג מיני בתוך גוף שבזים לו?
איך אפשר לעשות אהבה עם גברים כשאין לך בהם אמון או ביטחון?

תיזמון זה עניין של טיימינג, נכון? היום יום הולדתי ה39 (אני חוגגת לפי הלוח העברי) ובטיימינג מ-ו-ש-ל-ם ותזמון לגמרי לא מקרי, יוצא היום לאויר העולם, האתר החדש של ידיים פשוטות. זו הייתה לידה ארוכה וקשה והריון ארוך ומייסר, אבל התוצאה מדהימה בעיני.

לפני שנרדמנו שיתפתי אותו שאני מתרגשת כי מחר אני מתחילה מפגש ראשון מתוך סדרת מפגשים עם מישהי חדשה.
מה, את עדיין מתרגשת לפני כל מפגש חדש? הוא שואל ואני שומעת שגם קצת מתפלא.
כן… אני עדיין מתרגשת וככל שעוברת השנים ואני צוברת יותר ניסיון אני אפילו עוד יותר מתרגשת.

לאיכר אחד היה סוס שאיתו היה מעבד את אדמתו מאז ומתמיד. יום אחד ברח הסוס. למשמע החדשות באו אליו אנשי הכפר לנחמו על האובדן: ״איזה ביש מזל, ממש נורא,״ אמרו. האיכר רק השיב בשקט: ״ייתכן.״ למחרת חזר הסוס בחברת שלושה סוסים נוספים. ״נפלא״ אמרו לו אנשי הכפר.

הוא התגרש. עברה שנה, עברו שלוש, עבר עשור. הוא מחפש אהבה חדשה והוא מתבייש בזה. מאוד מתבייש. מסתיר שככה רוצה. מסתיר את הרצון הזה.

היא התפטרה מהמשרד. כבר 3 חודשים שהיא לא מתפשרת ומחפשת בגלוי ובפומבי את הייעוד והמשמעות בעיסוק חדש שיתאים לה והיא גאה בעצמה. גאה מאוד. גם אני גאה בה.

הרגע קלטתי שלידיים פשוטות, מלאו לפני חודש, 5 שנים!
הלב שלי גאה בי, גאה על הדבר הטוב הזה שיצרתי בעולם.
רעיון חולף שנבט לי בלב והפך מנבטוט שברירי לעץ צעיר שמשתרש לו בעולם המציאות, מלבלב ומפיץ טוב.

ילד, ילדה. מה הם מבקשים מהוריהם הפרודים? הגרושים? הנפרדים?
הם מבקשים דברים רבים ואחת הבקשות הגדולות והחשובות שלהם היא לדעת שהאהבה שלהם שמורה,
שהאהבה שלהם ראויה ושהיא מוערכת.
לא אהבתם של הוריהם זה לזו, שהרי הם בחרו להפרד,
ובשלב מסויים עם התקשורת הכנה והפתוחה שלכם עם ילדיכם, הם יעכלו את העובדה המורכבת הזו.

אני חושבת על אומץ.
אני חושבת על גיבורי תרבות.
ועל כל מיני גיבורות בעל כורחן. אני חושבת על הנשים האמיצות שליוויתי בשנים האחרונות, ועל אלו שאני מלווה בימים אלו. נזכרת בכל הגברים האמיצים, שהתקשרו וביקשו לעצמם ידיים פשוטות ושהעזו ללא בושה ופחד לקבל את עזרתי.

להיות מדי פעם שחקנית המשנה ולא הגיבורה של הסיפור.
להיות לרגעים מדודים כוכב לכת שמקיף ולא רק השמש הזו שהכל סובב סביבה.
לראות את האור בכל החלונות.
קצת לשכוח אותי, כדי קצת להזכר.

שנה חדשה מגיעה.
כבר נוקשת לנו על הדלת עם הימים שמתקצרים ועם הביטוי ״אחרי החגים״ שמשתרע לו בכל פינה. שנה חדשה וכל כך הרבה יקרה בה.
שנה היא מרחב שלם של זמן, של עונות שנה, של תוכניות, ביטולים והפתעות מכל הסוגים ומי בכלל יודע מה יקרה בה ובתוכנו פנימה.

אני כותבת את הפוסט הזה עבורכם,
כי אולי אתם חיים בימים אלו לצד אדם שחולה במחלה כרונית וטוב שתדעו את זה.
אני כותבת את הפוסט הזה עבורכם,
כי אולי אתם עצמכם, כבר זמן מה לא בריאים ומתמודדים עם מחלה קשה ומאיימת חיים וטוב שתדעו שאתם לא לבד עם המחשבות והתחושות האלו. טוב לנרמל אותן ולשמוע אותן בקול אחר, כי הן לא רק שלכם.

מאז שראיתי את הסרטון הרגיש הזה, בכל פעם שאני מבקרת בבית החולים, אני רואה כל מיני משפטים מרחפים בחלל ונוחתים לאנשים בדיוק 4 ס״מ מעל לראש או ליד הכתף.
היום כשהגעתי לביקור במחלקה, ראיתי מעל לראש של המאבטח בכניסה משפט, גם מעל לראש של האחות שישבה בקבלה הופיע משפט, גם לזו שמכרה לי קפה קר וגם למנקה במסדרון הרחב.

שבע שנים האפר שלה חיכה לה בסבלנות במחסן שליד החנייה בתוך כד חרס גדול, הוא חיכה לרגע שתמצא את הכוחות. אחרי שנתיים שאני עובדת איתה, מצאנו אותן. חפרנו ביחד בור גדול בחצר הבית שלה וטמנו בתוכו את הכד הזה, שהכיל את כל מה שפעם היה הגוף של אמא שלה.

היא אמרה שבעבר הלא כזה רחוק, ככה זה היה ושהיום זה כבר אחרת.
היא אמרה שבעבר אנשים עשו את מסעות ההתפתחות הרוחניים שלהם דרך סיגופים, טקסים סודיים והתבודדות במקדשים ופירמידות, דרך עלייה לאתרי התקדשות מרוחקים בליווית כהנים וכוהנות. זה הסתדר לי טוב מה שהיא אמרה, כי בדיוק קראתי אז את ״התקדשות״ שכתבה אליזבט הייך, (קראתם?)

קניתי השבוע בית!
טוב נו.. לא ממש בית וגם לא ממש קניתי, אבל למה להיות קטנונים?
בדיוק בית או כמעט בית, מה זה הרי משנה, אם אני כבר כמה ימים שמחה בטירוף?
אז עם השמחה הזו אני יושבת עכשיו לכתוב את הפוסט הזה:

תחשבו רגע על כל הדברים שעשיתם בפעם הראשונה.
חשבתם?
יופי.
ויש לכם כמה? ברור שיש.
יש לכם כבר טיוטה לספר, לא?
גם אני חושבת לעצמי על ״הכמה שלי״, אבל כדי להיות מפוקסת אז אני מתעכבת רק על השנה האחרונה.

ציפצוף ומיד אחריו הנורית הכתומה נדלקת.
אויש נו! נגמר לי הדלק במיכל… אני ממשיכה לנסוע ותוהה: כמה קילומטרים אפשר לנסוע עם מיכל ריק? עד שבאמת הוא ריק? כמה אפשר עוד לסחוב, אחרי הציפצוף? משהו כמו 50 או 40 ק״מ, לא?
אני ממהרת עכשיו ואין לי את הזמן לעצור ולתדלק, אחרת אני אאחר אליה.

״לאור כל הסבל שמסביב, אני מתחילה להתבייש בזה שאני מתייחסת ברצינות כל-כך אל עצמי ואל מצבי הרוח שלי.
אבל אני חייבת להמשיך להתייחס אל עצמי ברצינות, אני חייבת להמשיך להיות המוקד, להתמודד עם כל מה שקורה עכשיו בעולם הזה, לא לעצום את העיניים לרגע, להתמודד עם מה שקורה בזמנים הנוראים האלה ולנסות למצוא תשובות לשאלות הבסיסיות, שהם מעמידים לפנינו.

השטרות החדשים הנשיים, הורוד הזה של רחל והזהוב הזה של לאה גולדברג, ככ משמחים אותי, שממש קשה לי להפרד מהם… אז אני צוברת אותם במגירה ובזכות זה, ככל הנראה אצא תוך מספר שנים בודדות, לפנסיה מוקדמת.
מה איתכם?
נכון… זה רק חצי מהאמת, אבל עכשיו רגע קצר של שירה ושל אמת מלאה:

חושך בחדר, הם במיטות, כבר אחרי כל התחנות של הרכבת* אני שוכבת לצידם על השטיח, חושבת על אינספור המשימות שמחכות לי מעבר לדלת אבל לפני זה מתרווחת אל אחד הרגעים הכי אהובים עלי ביום:
***שאלות***
אמא מה היום שאת הכי אוהבת בשבוע?

קשה לי להסביר במילים.
כמה מרגשת אותי האפשרות לפגוש.
לפגוש לעומק ולרוחב את האנשים שאני מלווה בתקופה האחרונה.
מרגש אותי לפגוש את המקרר שלהם ואת כל מה שממוגנט אליו.

אני לא סובלת ריח של בושם.
לא מבינה את העניין הזה לשים על עצמך ריח אחר… כמעט אמרתי להם לא להכנס לרכב שלי והמשכתי משם, מה אני צריכה לסבול עכשיו? ארבעה טרמפיסטים תיכוניסטים י״בתניקים, כל אחד עם הבושם הגברי שלו…. אבל כבר עצרתי להם והם מילאו לי את הרכב, מזיזים כיסאות בטיחות, מבסוטים שיש לכולם מקום.

הסתכלתי על ערמת הכלים שבכיור.
היא הסתכלה עלי בחזרה.
גדולה מתמיד, אדישה ונוקבת.
תגידי… את יכולה לארגן לי פה איזו צלחת נקייה?
שאלתי אותה עצבנית וחשבתי לעצמי:
״כוסססעמק, הלוואי שהיה לי עוד זוג ידיים, שישטפו את כל הכלים האלו…״

סיכומי 2017 מתחילים להופיע מולי בכל מיני מדיות וגם כאן בפייסבוק מסביבי א.נשים מסכמים וסוכמים ומודים ומסמנים מטרות חדשות.
זה סוחף גם אותי אע״פ שאני בכלל לא ממש על התדר של הסיכומים כרגע… ובכל זאת אני מציצה לרגע על הקובץ שנמצא על הדסקטופ במחשב ועוברת בריפרוף על רשימת הא.נשים, שליוויתי השנה ב״ידיים פשוטות״, תוהה מה וכמה ואת מי פגשתי בשנת 2017?

תחת אותם השמיים.
כולנו מרגישים תחת אותם השמיים.
נפגעתי היום ממישהי.
אחרי שעה היא הגיעה אלי קרוב, התנצלה מהלב והביאה לי זר פרחים.

לגלות פה בפייסבוק ובעיקר לפגוש במציאות, אנשים שמאוד אוהבים את העבודה שלהם, אנשים שמרגישים תחושת שליחות ומימוש בעשייה ובהגשמה של עצמם.
ואז…לקנא בהם. פשוט לקנא קנאה כזו ירקרקה, עם צליל של ערגה ועם עיניים משתאות ששואלות:
איך?! איך הם הצליחו למצוא ולדייק ככה את עצמם ועוד להתפרנס מזה?

איזו מילה מוזרה זו -״קירבה״…
אמרתי אותה עכשיו 10 פעמים רצוף והיא נשמעה לי כמו מילה בשפה זרה, בפולנית או ברוסית, (תנסו רגע).
אבל אני כבר יודעת ולמדתי ולומדת עדיין, שקירבה זה בכל השפות…
זה גם בין חיה לאדם,
זה בין גוף לגוף,
זה בין עץ לשמיים,
זה גם בין זרים גמורים וגם בין אוהבים ותיקים.

לפני איזה חודש קיבלתי הודעה מוזרה:
״שלום רעות, קראתי עלייך ואני רוצה לתת אותך במתנה לאבא שלי״
״וואלה… זה מעניין, אפשר את ההסבר?״
עניתי לו בחזרה וממש התאפקתי שלא להוסיף ״אימוג׳י של פרצוף מופתע״ או פשוט להתעלם מההודעה הזו.

אתמול לפני 7 שנים נולד לי ילד ואיתו לפני 7 שנים גם נולדה האמא שאני.
זה מפתיע אותי שאני עדיין מתמקמת בזהות הזו,
7 שנים ואני עדיין מנסה לברר את עומק החוויה הזו להכיל ולמשש אותה.
האם אפסיק אי פעם להיות מופתעת ואתרגל לזהות הזו?
מרקם כל כך קשה ורך יש לאימהות ובעיקר כזה שמשתנה, כל הזמן.

שיא הפאדיחה —
אני לא יודעת אם תהיה פואנטה לוידוי הזה שאני הולכת לחלוק פה איתכם,
אבל זו פאדיחה מרשימה, כל כך מרשימה, שחברים שלי חושבים, שגרמתי לזה לקרות רק כדי שאוכל לכתוב את הפוסט הזה:
עבדתי בטבעון, נפגשתי לכמה שעות עם מישהי שאני מלווה כבר תקופה ארוכה.

זה פוסט על הגיל שלי, על המעבר מ״מסופרת״ ל״מספרת״ ועל שינוי תמונת פרופיל בפייסבוק:
אנחנו משוחחות בטלפון, שיחת הכרות כזו, שתאמנו אותה לשעת צהריים ששתינו פנויות בה.

אנחנו נפגשות כל שבוע, כבר למעלה משנה.
בתחילת אפריל צילצלה אלי העובדת הסוציאלית שלה וסיפרה שיש לה ״מתנת פסח״ ייחודית להציע לה ושהיא צריכה בעניין הזה את עזרתי, כי זו מתנה שלא יהיה לה פשוט לקבל.
היא צדקה, חודשיים אחרי אותה שיחת טלפון, הצלחתי לשכנע אותה. הבטחתי לה שאהיה לצידה כשהמתנה הייחודית הזו תגיע.

בחודש האחרון התהליך איתה קיבל תפנית.
אני מחכה שהתפנית הזו תעביר אותנו איזה שלב
ומדמיינת איך יהיה לסיפור הזה ״סוף טוב כזה״,
כך שאוכל לסכם את התהליך לעצמי ולהניח אותו בסיפוק על המדף,
אולי גם לספר משהו ממנו לקהל הקוראים, (הלא תמיד ידוע וגלוי)
ובעיקר, בעיקר אני רוצה שיהיה לו סוף טוב, בעבורה.

הפעם הראשונה שלי בתוך כלא נפחא:
ממרפסת הדירה, אני צופה אל עברו של שער הכניסה הגדול, המוביל אל תוך בית ספר שדה הר הנגב בו אני גרה. אני מחכה בציפייה לרכב של ״כלא נפחא״ שמגיע היום לאסוף אותי להדרכה הראשונה שלי בכלא. כולי פקעת צפופה של פחדים, דריכות והתרגשות והוא מאחר באיחור לא אלגנטי ובלתי מתחשב.

סבא שלי נפטר בגיל 100 וחודשיים ועד שהיה בן 100 וכמה ימים היה נוסע יום יום באוטובוס לעבודתו כמתורגמן במשרד הביטחון. הוא דיבר על בוריין 3 או 8 שפות (תלוי את מי שואלים) , איש נעים הליכות, חכם וצנוע. לפני שעלה לארץ, בשנות ה50 הוא שימש כיועץ בכיר למלך עיראק.